מתי מגיעים הרעיונות הטובים שלכם? תחשבו רגע על הברקות שהיו לכם, הרעיונות הכי טובים שעלו לכם, התובנות, הפתרונות…
.
.
.
.
.
.
האם הם הגיעו כשהתאמצתם? כשעבדתם קשה? כשהייתם בלחץ למצוא פתרון תוך 5 דקות?
או שזה היה במקלחת, בשירותים, בים, בזמן בילוי עם חברים, תוך כדי ספורט או בזמן שעשיתם משהו כיף אחר?
אני מהמרת שזה הגיע כשהייתם רגועים וניוחים, לא כשדחפתם והתאמצתם למצוא אותם.
הכתבה הכי ויראלית שכתבתי לוואינט (כזו עם מעל 130 שיתופים נכון לעכשיו) נכתבה בזמן שהייתי "אמורה" לעבוד על משהו אחר. תכננתי לצאת מהבית וללכת לעבוד, ובמקום זה נמרחתי בבית. נזפתי בעצמי שאני נמרחת, ואז בכל זאת נכנסתי לקרוא כמה מיילים לא דחופים לפני שנכנסתי להתקלח (כבר היה צהריים). אחד המיילים הוריד לי איזה אסימון וחיבר לי כמה דברים שחשבתי עליהם באותה תקופה. במקלחת כבר "נכתב" לו רוב הפוסט בראש שלי, על האופניים בדרך למקום שנסעתי לעבוד בו הפוסט התארגן לו במחשבות, וכשהגעתי – במקום לעבוד על מה שתכננתי לעשות – כתבתי את הכתבה. (אח"כ עשיתי את מה שתכננתי 🙂 )
רוב הפוסטים הטובים שלי הגיעו אלי ככה – בים, במקלחת, או על אופניים. אפעם לא בזמן שתכננתי לכתוב. ולא רק פוסטים. הרבה מהדברים הכי טובים בחיים שלי הגיעו בזמנים של "התפזרות". ללימודי תודעת העל הגעתי דרך שיטוט באינטרנט לפנות בוקר בזמן שהייתי "אמורה" ללכת כבר לישון. עד היום הרבה פעמים הלילות בהם אני נשארת באינטנרט במקום להזיז את עצמי למיטה מביאים איתם הרבה הפתעות ודברים טובים. הרבה פעמים גם עולים לי הברקות דווקא כשאני עושה הפסקה ממה שאני עובדת עליו, ואז כשאני חוזרת לעבוד – העשייה מהירה, מדויקת ויעילה הרבה יותר. במקביל, הימים הכי טובים בחיים שלי, זה ימים בהם קמתי מוקדם, עשיתי תכנון (ריאלי) ועמדתי בו. בימים האלו אני סופר פרודקטיבית, מקדמת בנינוחות דברים שאני רוצה, נהנית, ומסיימת את היום עם סיפוק אדיר.
השילוב הזה בין תכנון לספונטניות ובין מסגרת לזרימה הוא נושא מרכזי שאני לומדת בחיים האלו. בחצי שנה האחרונה היו לי הרבה תובנות לגבי איך ליצור את השילוב הזה, אבל עדין לא הצלחתי לפצח את זה לגמרי. כלומר עוד לא הבנתי עד הסוף מה האיזון הנכון לי בין השניים ואיך ליישם את אותו ביומיום שלי. מה שכן, יש כמה עקרונות שברורים לי:
1. דיוק מצריך נינוחות.
אם אנחנו במאמץ – אנחנו לא מדויקים! אני לא אומרת שלא צריך להשקיע, להשתדל, ולצאת מאזורי הנוחות שלנו. כשאני מדברת על מאמץ אני מדברת על תחושה פנימית; על מעין לחץ, ההיפך מנינוחות. וכשאנחנו בלחץ – אי אפשר להקשיב לעצמנו ואין מקום לרעיונות יצירתיים להיכנס. זה השלב בו דברים מתחילים לחרוק, ליפול, להשבר, לא להסתדר. גם פיזית וגם מטאפורית. דווקא כשאנחנו נינוחים, נהנים ונושמים, דברים מתחילים להסתנכרן ולזרום.
2. כדי ליצור את מה שרוצים בחיים, צריך לדעת מה רוצים ומה הצעד הבא.
כלומר: יש חשיבות רבה לכך שנהיה מעורבים בתהליך ושנקבע את היעד. אבל לגבי איך להגיע לשם ולזהות את הצעד הבא? כאן חשוב לאפשר מקום להנחיה הפנימית. לפעמים אנחנו עושים תוכנית פעולה שנראית לנו הגיונית, כשבעצם יש דרכים אחרות – קלות ומהנות יותר להגיע למטרה. יש לנו קול פנימי שמכוון אותנו, אבל אם אנחנו צמודים מדי לתוכניות שלנו, לחוצים, מתאמצים – אנחנו לא מצליחים לשמוע אותו, או פשוט לא מכבדים את ההנחיה שלו – ומפספסים.
יסוד האוויר זה היסוד שנושא איתו את הרעיונות והמחשבות. אם אנחנו רוצים לאפשר לרעיונות חדשים להכנס ולא להמשיך למחזר את אותן המחשבות, אנחנו צריכים לפנות מקום. כמו שאם לא פותחים חלון ממשיכים לנשום את אותו האוויר, כך גם אם לא נאפשר לעצמנו מרווח נשימה ולא נעשה ספייס להשראה להכנס, לא יהיה מקום לרעיונות חדשים.
איך עושים ספייס?
נותנים יותר מקום בחיים לספונטניות ולדברים שמלהיבים, מטעינים ומשמחים אותנו.
יסוד האדמה הוא היסוד שמביא איתו מסגרות, נוקשות ועשייה. עשייה זה חשוב, אבל כשהיא נעשית עם המון מאמץ ונוקשות פנימית, אין מקום לאוויר להכנס… אז השילוב בין השניים חשוב; חשוב לאוורר את האדמה. בעידן הישן יסוד האדמה היה היסוד הדומיננטי. לכן התרגלנו לחשוב שצריך להתאמץ, לעבוד קשה ולעבוד הרבה כדי שדברים יקרו. זה היה נכון בעידן ההוא. היום האנרגיות משתנות ומה שדומיננטי הוא יסוד האוויר. זה אומר שהיום יש לנו הרבה יותר יכולת לממש דברים בפשטות, ממקום של חיבור לספונטניות – הפתח דרכו רעיונות חדשים נכנסים וההכוונה הפנימית שלנו מדברת איתנו. אז הגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה ש"צריך להתאמץ". הרבה יותר חשוב לדייק. ואת זה אפשר לעשות רק כשאנחנו רגועים. ונהנים.