לפני משהו משהו כמו 7 שנים למדתי אמנויות במה וקרקס בבית ספר סנדסיאלשבקיבוץ יקום.
אחד הדברים שלמדתי שם ונחרטו לי בזיכרון ולא רק בגוף, הוא:
לכל חפץ ששמים על הבמה צריך להיות שימוש / משמעות במופע.
כמה שנים אח"כ הגעתי ללימודי "תודעת העל" והבנתי את המשמעות העמוקה של המשפט הזה לחיים שלנו.
תודעת העל היא מעין קבוצת הדרכה שבאה לתת לנו ידע ממקור גבוה בבריאה לגבי החיים שלנו כאן, על מנת שננהל אותם ביותר דיוק וקלות. אחד הדברים שאני אוהבת בהם, היא שהם משתמשים בשפה של משחק ותאטרון (עם אפילו איזה איזכור של קרקס מדי פעם 🙂 ).
תודעת העל מספרת שאנחנו כבני אדם, כמו שחקנים שבאים לשחק באיזו הצגה, כשאנחנו למעשה אלו שכתבו את התסריט והיו אחראים להפקה לפני שירדנו לכדור הארץ בגוף, ואנחנו גם אלו שמביימים ומשחקים אותו כאן במהלך חיינו.
כמו בכל הצגה, אנחנו מכינים לעצמנו תפאורות שאמורות לתמוך במופע. וכמו בכל מופע, כדאי שהתפאורה תתאים לתסריט.
אבל רצוי לחוד ומצוי לחוד. בפועל אנחנו ממלאים את "במת המשחק" (החיים) שלנו באינספור חלקי תפאורה שלא משרתים את המשחק. בין אם כי האגו הנשמתי שלנו (מסתבר שיש דבר כזה) דחף אותנו להזמין אותם מראש מ"פועלי הבמה", בין אם אספנו אותם כאן כי הסתכלנו על תפאורות של אחרים ועם ה"עיניים הגדולות" שלנו רצינו גם, ובין אם נכנענו לפרסומות או ניסינו למלא תחושת ריקנות באמצעות חומר.
לצורך המחשה, דמיינו אמנית טרפז שהחלק שלה במופע קרקס כולל סולו נקי באוויר.
ברגע האחרון לפני המופע, היא מסתכלת על תפאורה של הליצן, ומחליטה שכמוהו, גם היא רוצה שולחן. וכסא. וסולם. וג'אגלר אורח שמדי פעם ייכנס לבמה ויעיף כמה כדורים גבוה באוויר.
אז היא מבקשת מהתפאורן להכניס לה את הציוד הזה, והיא עושה עיניים לג'אגלר כדי שייכנס באמצע הסולו שלה.
עכשיו דמיינו את אותה אמנית על הטרפז עם כל הריהוט הזה מסביבה, והג'אגלר החתיך שמדי פעם נכנס ומעיף כדורים לעברה. נראה לכם שהיא תוכל לנוע בחופשיות על חבלי הטרפז ולהתנדנד מתחת לבר? נשמע מגוחך, נכון? אבל אנחנו עושים את זה לעצמנו כל הזמן…
התפאורה היחידה שאותה אמנית הייתה צריכה למופע שלה הוא טרפז. זה מה שהיה מאפשר לה לעשות את חלקה במופע באופן חלק וזורם. כל שאר הדברים שהיא אימצה לעצמה, במקרה הטוב הסיחו את דעת הקהל ואת דעתה מהתרגילים שהיא עושה, ובמקרה הרע הפריעו לה ממש ואפילו פגעו בה (אני לפחות הייתי רוצה כדור ג'גלינג שיעוף עלי באופן לא מתוכנן באמצע תרגיל באוויר).
באותה מידה, גם התפאורה במשחק החיים שלנו אמורה לתמוך בו ולא להפריע לנו לשחק אותו.
מה זה תפאורה תומכת? למשל דירה פונקציונלית לצרכים שלנו, מקום מגורים שמשרת את המטרות ההתפתחותיות שלנו, מחשב שמייעל לנו את העבודה, חפצים שמשפרים את איכות חיינו ותורמים לנו, וכדומה.
לעומת זאת, חלקי תפאורה שמפריעים לנו יכולים להיות חפצים שאנחנו קונים ולא משתמשים בהם, אבל צריכים לנקות להם אבק מדי פעם ואפילו לקנות ארון נוסף כדי לאחסן אותם. או חפצים שממש "בא לנו עליהם", אבל עולים הרבה מעבר לתקציב שלנו, ולא באמת משפרים את איכות החיים שלנו.
לפעמים אנחנו גם מכניסים "סצנות" שלמות לחיים שלא קשורות אליהם, פשוט כי עשינו אותן ב"משחק" (גלגול) קודם ואנחנו רוצים לשפר אותן. למשל, אנחנו יכולים נורא להתעקש על לעשות מבחן חוזר כדי לשפר 10 נקודות בציון שלא ישנה כלום בעוד שנה או בסוף התואר, או יותר חמור – להתעקש נורא ולבזבז המון אנרגיה על להצליח בתואר שלם שלא קשור לנו ולא יהיה לנו מה לעשות איתו אחר כך.
לפעמים אנחנו גם נורא מתעקשים לנסות לתקן קשר עם איזה אדם, שלא באמת קשור או תורם לחיים שלנו. אלו המקרים ששאנחנו אף פעם לא באמת מצליחים "לתקן" את הקשר, אנחנו נורא מתעייפים מזה, והקשר רק ממשיך להסתבך ולגזול מאיתנו אנרגיה… זה יכול להיות למשל סכסוך מתמשך עם שכנה או קשר שהיה פעם משמעותי ותורם, אבל מזמן היה צריך להגמר ואנחנו עוד סוחבים איתנו.
תודעת העל אומרת שהחיים שלנו יכולים להיות קלילים וזורמים – לא נטולי אתגרים, אבל כן נטולי סבל – ושאנחנו מקשים על החיים שלנו מכל מי מיני סיבות. את חלקן ציינתי למעלה.
אז אני מזמינה אתכם להסכל על "במת המשחק" שלכם, ולבדוק עם עצמכם:
איזה חפצים, מערכות יחסים, עיסוקים, מאכלים ועוד "חלקי תפאורה" לא תורמים להתפתחות שלכם, לא משפרים את זרימת החיים שלכם, ואפילו מפריעים להם? וכשאתם מזהים כאלו, מציעה לכם לשחרר אותם בהבנה ובאהבה 🙂
