בביקור האחרון שלי בישראל קרה אחד הדברים המרגשים בחיי: רונה אמרה לי שהיא אוהבת אותי. לגמרי מיוזמתה. רונה היא האחיינית הראשונה שלי, אהובת ליבי, וילדה שבאופן אוביקטיבי אי-אפשר-שלא-להתאהב-בה (ולראיה, כל הבנים בגן רוצים להתחתן איתה).
אחרי שנרגעתי קצת מההתרגשות, שגרמה לי להבין איך זה שאנשים מביאים ילדים לעולם גם אחרי שהבינו שזה גורם למחסור חמור בשינה, הבנתי עוד משהו: שיווק.
מה קשור שיווק?
עם כל שינויי התפיסה שעשיתי לגבי הנושא בשנים האחרונות, המילה "שיווק" עדיין מתקשרת לי למניפולציות, ולכן המשיכה לעורר בי סלידה. נרתעתי מהחלק האסטרטגי, ומהשיח על "איך לגרום ללקוח לפתוח את הארנק".
אבל אחרי שרונה מטאפורית פתחה בפני את הארנק שלה – הבנתי שלמעשה, בלי להתכוון, פעלתי לפי (כמעט) כל חוקי הספר כדי לגרום לה בהדרגה "להכיר, לחבב ואז לסמוך" עלי.
אילו "מהלכים שיווקיים" הפעלתי באופן לא מודע?
- "הקפדתי להישאר לה בתודעה" – רוב חייה של רונה עד כה הייתי בתאילנד, אבל מהרגע שהיה אפשר – הקפדתי לעשות איתה שיחות וידאו – אפילו שהיא רק ראתה אותי לשניה וחזרה לענייניה.
- "יצרתי שיתופי פעולה" – רתמתי את ההורים שלה ואת שלי לטפטף לה עלי בכל הזדמנות, בעיקר כאלו שמקשרות ביני לבין דברים שהיא אוהבת (למשל כשהיא השתמשה בערכת הנצנצים שהורשתי לה – "את יודעת שזה מדודה מיכל?").
- "חיממתי את הקהל בהדרגה" – כשידעתי שאני מגיעה לביקור בישראל, העליתי הילוך על הטלפונים ושיחות הוידאו.
- "הצגתי בפניה את הבידול והערך שיש לי לתת לה": זיהיתי מה היא אוהבת ורוצה, ואיך אני יכולה לתרום לה שם. הראיתי לה את זה ורתמתי את השותפים שלי ידגישו אותו בפניה ("את יודעת שדודה מיכל היתה פעם בקרקס והיא יכולה ללמד אותך תרגילים?).
אבל היו גם כמה דברים אופיינים לשיווק שלא היו בתהליך:
- לא לחצתי על כאבים – דיברתי אך ורק לתקוות, לשאיפות ולאהבות שלה (נצנצים, חדי קרן, קרקס, פלמינגו… כל מה שאני אוהבת גם 🙂 ).
- לא הקטנתי אותה – לפעמים בשיווק מקטינים את הלקוח הפוטנציאלי וגורמים לו להרגיש שהוא חייב את עזרתך. לא היה את זה, רק העצמה.
- לא הבטחתי הבטחות מנופחות או חסרות כיסוי – הבטחתי רק דברים שיהיה לי קל לתת לה, ועמדתי בכל הדברים שהבטחתי.
איפה בעצם הייתה נקודת המפנה? מה גרם לה לסמוך עלי?
רונה אמרה לי שהיא אוהבת אותי מעל חודש אחרי שהגעתי לישראל. כמה ימים קודם היה לוקח לה שעה להתקרב אלי בכל פעם שנפגשנו. וגם אז, לא בהתלהבות יתרה. אז איך פתאום היא התחילה לרוץ אלי במפגשים משפחתיים ולהגיד לי שהיא אוהבת אותי ברגע שאני מתקשרת?
אני חושבת שהשינוי הגדול קרה בזכות אנקדוטה שבה היא הבינה שאני רואה אותה:
היה יום שפתאום קלטתי שבכל פעם שהיא מגיעה אלינו אני ישר באה אליה בהתרגשות ומתחילה לשאול אותה שאלות. ושבעצם – היא צריכה את הזמן שלה, ושהיא צריכה להיות זו שיוזמת.
אז שיתפתי אותה מה הבנתי, ואמרתי שמעכשיו כשהיא מגיעה אלינו – אני רק אגיד לה שלום, ואז אחכה עד שהיא תרצה לבוא אלי. היא הגיבה בחיוך נוגע-לב של מישהי שמרגישה מובנת. קצת אחרי היא הלכה הביתה ושכחתי מהרגע הזה.
יומיים לאחר מכן היא הגיעה אלינו שוב – והפעם ברגע שהיא נכנסה היא רצה אלי בהתלהבות לחדר, והביאה לי צמיד שהיא הכינה לי במיוחד והקפידה לשים בו חרוז סגול 🙂
אסטרטגיה ביחסים נשמע קר, אבל אנחנו עושים את זה באופן טבעי
את רונה אני אוהבת בכל לבי. לא "שיווקתי" לה כדי להרגיש אהובה. ובטח שלא כדי לקבל מדבקות וצמידים. המטרה שלי היתה ונשארה ליצור חיבור עם מישהי שיש לי רצון ענק להעניק לה ולהשפיע על חייה לטובה.
אני בטוחה שהרבה א.נשים שסולדים מהמילה שיווק פועלים באופן טבעי כמו שפעלתי כשזה מגיע לילדים או בכלל במערכות יחסים אחרות בחיים.
ושיווק זו בניית מערכת יחסים.
אז למה בשיווק קשה לנו?
- אנחנו מחברים שיווק ללדחוף לאנשים דברים שהם לא צריכים. בסיפור על רונה אפשר לראות שמה שעבד זה דווקא מה שנקרא שיווק "מושך" – לבוא מאהבה ולאפשר לה להגיע אלי.
- בניית מערכת יחסים זה תהליך שלוקח זמן, וחשוב לתת לו את הזמן שלו. בשיווק יותר קשה לנו להתנהל בסבלנות, כי זה מצריך אמון. וכשאנחנו מטורגרים מפחד או לחץ – אי אפשר להרגיש את האמון.
- כשאנחנו מופעלים מפחד מדחייה או לחץ להכניס כסף – אנחנו מתרחקים מהאהבה ושוכחים שהמניע האמיתי שלנו הוא לעזור לאנשים שאנחנו רוצים לעזור להם.
מה אפשר לקחת מזה לשיווק?
כשאנחנו נזכרים ברצון המקורי שלנו להיטיב, אנחנו יכולים גם להיזכר שיש בצד השני של התוכן שלנו אנשים אמיתיים שרוצים שיראו אותם. ואנחנו יכולים לראות אותם.
ואנחנו יכולים להבין שהצד השני צריך זמן ומרחב. ושלא צריך להילחץ מזה. פשוט לאפשר את הספייס, ולהמשיך להיות שם עם המתנה שיש לנו להעניק.
אפילוג
את הטויטה לפוסט עם כל התובנות כתבתי יום אחרי מפגן האהבה המרגש מרונה. יום אחרי היא כבר אמרה לי שהיא לא אוהבת אותי ורוצה שאלך 🤦🏽♀️. בלי סיבה נראית לעין מעבר לעייפות ולרצון שלה להיות לבד עם אבא שלה.
לאחר מכן במשך כמה שבועות ועד סוף הביקור בארץ נדרשתי לתרגל את מה שהבנתי כאן ולהמשך לאהוב ולהיות עם לב פתוח ולראות אותה במקום לתת לחווית הדחיה לנהל. לא פשוט, מה אגיד ומה אומר. שאפו לכל ההורים ביניכם.
יש לך משהו להגיד על מה שכתבתי?
אשמח לשמוע! אפשר לכתוב לי לוואטסאפ דרך לחיצה על הכפתור בתחתית העמוד.
