תודעה חדשה למלחמה ושלום

בימים של מלחמה כואבת שהסוף שלה לא נראה, אני רוצה להציע כאן פרספקטיבה שונה על מלחמה ושלום. זו תפיסה לא פופולרית שיכולה לעורר התנגדות, אבל אם תישארו איתי בפתיחות עד הסוף, אולי תגלו שהתפיסה שאני מציעה יוצרת הקלה. לי אישית היא חוסכת הרבה דרמות רגשיות בשנים האחרונות, שהן, איך לומר… דרמטיות?

נתחיל בהנחת יסוד: התודעה שלנו משפיעה על חווית המציאות

התפיסות שלנו מביאות בעקבותן רצונות, מחשבות, רגשות ובחירות מסוימות. הן מובילות אותנו לפעול בדרך מסוימת, וגם לפרש ולהגיב רגשית לתוצאות בדרך מסוימת. ולכן התפיסות שרשומות לנו בתודעה משפיעות על חוויות המציאות שלנו.

מה כתוב לנו בתודעה על מלחמה ושלום?

נשמע שלרובנו כתוב בתודעה דברים כמו:

• "אנחנו אמורים לחיות בשלום"
• "מלחמה זה דבר רע"
• "שלווה היא המטרה"

כבר כילדים הרבה מאיתנו ניצלו את מעמד כיבוי הנרות ביומולדת כדי להתפלל לשלום עולמי. זה משהו שאנחנו רגילים לשאוף אליו. ואפשר להבין את זה.

שקט, שלווה, שלום, הרמוניה, אהבה ללא תנאי… כל אלו מאוד נעימים לנו. הרגעים האלו שבו כולם מסתדרים עם כולם, הכל זורם ויפה, הלב פתוח ומרגישים חיבור ותחושת אחדות… לו רק יכולנו לגור בתוך הרגעים האלו לנצח.

יכול להיות שהתפיסות שלנו על שלום יוצרות מלחמה?

אני רוצה להציע שהתפיסה שאנחנו אמורים או יכולים לחיות לאורך זמן בהרמוניה ושלום – זו תפיסה שנלחמת במציאות.

כי תראו:

1. בתוכנו אין שלום

בתוך כל אחד מאיתנו יש קונפליקטים פנימיים. ויש גישות שלמות בתרבות שלנו שמכוונות אותנו להילחם בעצמנו ולהלקות את עצמנו.  

2. במערכות היחסים הקרובות שלנו אין תמיד שלום

גם במערכות היחסים הכי אוהבות יש ריבים. ומאבקי אגו ומשחקי כוחות זה לא משהו שנדיר למצוא ביחסים. 

לאורך כל ההיסטוריה היו מלחמות

מלחמות אזרחים, מלחמות בין עמים, מלחמות עולם – מלחמות היו כאן תמיד. נקודה.

אז קודם כל אני מזמינה לראות שהתפיסה "צריך לשאוף לשלום" יוצרת לנו מאבק, ומביאה לכאב, מתח, תסכול ואפילו ייאוש. 

שנית, אני מציעה תפיסה חדשה:

לא באנו לעולם הזה כדי לחיות בשלווה.

אני אדגיש שאני לא בעד שכל כך הרבה אנשים ימותו וייפגעו בגוף ובנפש. להיפך, אני מאמינה שמלחמות בעידן החדש יכולות וצריכות להתנהל עם יותר חוכמה ושימוש בטכנולוגיה אפקטיבית ובסופו של דבר כמעט בלי מגע פיזי.

אז אני כרגע לא מדברת על האופן שבו מלחמות מתנהלות, אלא על הרעיון הכללי של קונפליקטים ומלחמות. ואני רוצה להגיד שלתפיסתי – לא באנו לעולם הזה כדי לחיות בשלווה, ומלחמות תמיד יהיו.

אז למה אנחנו מגיעים לעולם הזה?

אני רואה את החיים שלנו בכדור הארץ כמסע זמני לצורך התפתחות. זה אומר שלא באנו לכאן כדי להיות בשלווה, אלא דווקא… לצאת ממנה. 

אני כן מאמינה שכולנו מגיעים ממימדים אחרים, שבהם שלווה נצחית ואהבה ללא תנאי הם הבסיס – כמו שמתארים אנשים שחוו מוות קליני. החווה ההרמונית הזו מוכרת לנו; אנחנו מגיעים ממנה, זו תחושת הבית שלנו, ואנחנו כמהים ומתגעגעים אליה. אבל היא לא מפתחת אותנו, ולא בשבילה הגענו הנה.

זה לא אומר שלא יהיו לנו רגעי שלווה ואושר או תקופות של נחת ושלום. אבל כמצב קבוע? זה לא אפשרי בכדור הארץ ובגוף אנושי.

שינויים וקונפליקטים זה הקבוע.

תסתכלו על הגוף שלכם – הוא אמנם שואף לאיזון (הומיאוסטזיס) אבל הוא כל הזמן יוצא ממנו; רגע אחד יכול להיות לך נעים בול על הערסל – אבל 2 דקות אחרי יהיה קר מדי או חם מדי או מקרקר בבטן. שלא לדבר על יתושות ומחשבות טורדניות. 

אין בעיה בזה שאנחנו לא יכולים לשהות על הערסל בנירוונה מוחלטת, אלא בזה שיש לנו ציפיה שזה יהיה אפשרי.

אין בעיה עם זה שיש קונפליקטים בזוגיות – אלא אם יש לנו תפיסה שבזוגיות טובה אמורים תמיד להסכים ולהבין אחד את השניה ולא אמורים לריב.

גם אין בעיה עם זה שמאסת בעבודה או בעסק שלך – אלא אם חושבים שאנחנו אמורים להתמיד ולאהוב את אותו העיסוק לנצח.

אז מה הקטע עם מלחמה וקונפליקטים?

כדי להסתכל על מלחמות בדרך שאני מציעה, אנחנו צריכים להניח לתפיסות על "טוב או רע", אלא להסתכל על הדברים מנקות מבט של תהליך התפתחות מתמיד. זה מצריך מבט-על, או מבט מהצד  – כמו חוקר במעבדה.

מהזוית הזו – כל שלב בדרך, גם אם הוא מאתגר או כואב, הוא חלק מהמסע הזה – כמו שכאב שרירים הוא חלק מתהליך ההתחזקות.

העניין הוא  להבין לאן הדברים לוקחים אותנו, ואיך אפשר להתמודד איתם בצורה יעילה יותר. אם תסתכלו על החיים האישיים תראו שההתפתחות הכי גדולה הגיעה ממשברים. ואם אתם לא נמנעים מקונפליקטים בחיים האישיים שלכם – תראו גם שצמחתם מתוך ריבים ביחסים.

מלחמות הביאו להתפתחות גדולה לאורך ההיסטוריה.

מלחמות יוצרות הרבה כאב והרס, אז קשה לראות את התרומה שלהן. ובטח בטח – אפשר לומר "מי צריך את התרומה הזו". אני לא באה להצדיק את הסבל, ולא באה להגיד שמלחמות הן "לטובה". אלא כמו שאמרתי – מציעה זוית של חוקר התפתחות, מתוך הנחה שהתפתחות זו הסיבה שאנחנו כאן, ושלווה מחכה לנו דווקא אחרי המוות.

אז אם מסתכלים על ההיסטוריה, אפשר לראות שמלחמות קידמו את האנושות.

הנה כמה דוגמאות לצמיחה גדולה שהתרחשה מתוך אחד המשברים הכואבים והגדולים  באנושות – מלחמת העולם השניה (ותודה לצ'ט ג'יפיטי על החלק הזה :))

1. שיתוף פעולה בין מדינות

 מה שהתחיל כברית בין אויבות מושבעות (צרפת וגרמניה), התפתח למודל חסר תקדים של שיתוף פעולה בין 27 מדינות – האיחוד האירופי.

2. בריאות והתקדמות הרפואה

התקדמות משמעותית בטיפול בפצועים, פיתוח פניצילין בקנה מידה המוני, שיפורים בניתוחים פלסטיים וטיפול בכוויות. 

3. זכויות נשים

המחסור בכוח עבודה גברי הוביל לכניסה המונית של נשים לשוק העבודה, ששברה תקרת זכוכית תודעתית, והאיצה את התנועה לשוויון זכויות.

זה לא מסוכן לקבל מלחמות כחלק מהחיים?

העניין פה הוא לא לקבל, אלא להבין; ולהבין שמלחמות הן חלק מהמציאות לא אומר להפסיק לנסות אותן הרסניות פחות. בדיוק כמו שהבנה שרעידות אדמה הן חלק מהטבע לא מונעת מאיתנו לבנות מבנים עמידים ומערכות התרעה.

דווקא ההבנה שקונפליקטים ומלחמות הם בלתי נמנעים מפנה לנו אנרגיה מההתנגדות אליהן למיקוד בפיתוח דרכים יעילות יותר לקיים אותם, בצורה שתפגע בפחות חיי אדם.

ומה עם הטראומות שמלחמות יוצרות?

אין ספק שמלחמות גם יוצרות טראומות קשות שבהרבה מקרים פוגעות בהמשך ההתפתחות. טראומה זה נושא ענק ורגיש, ובפסקה קצרה אי אפשר להתייחס אליו בחשיבות הראויה לו. אבל כן אגיד את זה:

טראומה נוצרת לא מהדבר עצמו שקורה לנו אלא מתחושה שזה גדול עלינו; ופוסט טראומה ממשיכה להתקיים כי נצרב בנו חוסר אונים או מסקנות אחרות שפוגעות בתחושת הבטחון והכוח שלנו.

לכן אני חושבת שלצד העבודה החשובה  על עיבוד רגשי ופיזיולוגי של הטראומה, כולל ויסות מערכת העצבים –  חשוב גם שינוי תודעתי – כזה שמחזיר לאדם את הכוח וההבנה שיש לו את היכולת להתמודד, ומביא פרפסקטיבה גבוהה על מה שהתרחש, שעוזר לאדם לראות איך האירוע שירת תכלית גדולה יותר. 

לסיכום וסיום

אני מאמינה שבאנו לעולם כדי להתפתח, ושקונפליקטים, משברים ואפילו מלחמות הן חלק ממה שמקדם את ההתפתחות שלנו, ואי אפשר להימנע מזה. אני מאמינה שששלווה ואושר הם אפשריים ונותנים לנו כוח להמשך הדרך, אבל אי אפשר לחיות כל הזמן באור ובאהבה. 

אני מזמינה אתכם להסתכל על החיים מפרספקטיבה של מסע התפתחות שלם, ולבחון את המשברים והקשיים בחיים שלכם מפרספקטיבה של התפתחות:

מה אני לומד.ת כאן?
איך אני יכול.ה לצמוח?
לעבר איזה כיוון הדברים שקורים מכוונים ומדייקים אותי?

לא תמיד התשובות יהיו ברורות מיד, לא תמיד השאלות יגרמו לנו להרגיש טוב. אבל הזום-אאוט על החיים והפרספקטיבה של מסע, יכולים לעזור ולדייק את ההתמודדות, ואפילו להקל את הכובד הרגשי.

אשמח לשמוע מה זה מעלה בכם.