מה עזר לאורית לשחרר את הלחץ ולהבריא מסרטן ומקרוהן

אורית אובחנה עם סרטן בינואר 2016, לאחר 12 שנים שסבלה מקרוהן. מאז היא נרפאה משניהם. נדלקתי עליה אחרי שצפיתי בראיון לגבי תהליך ההבראה שלה, שערכה עמה אלונה אלמן. מאז אני עוקבת אחריה ומתאהבת בה כל הזמן עוד קצת. כיום היא מוציאה לאור ספר-יומן לעבודה עצמית, שמיועד למי שרוצה להבריא או ליצור מציאות אחרת בחייו. אז החלטתי שזה זמן מצוין לראיין אותה לפינת הראיונות שלי עם אנשים שנותנים לעצמם לקרות 🙂

על ההחלמה

בואי ספרי קצת מה עזר לך להחלים – למי של אצפה בראיון.

הראיון היה בהתחלה של התהליך. אחר כך הגיע הסרטן השני, ואפשר היה להבין ולהעמיק למה הוא הופיע עוד פעם. בסרטן הראשון שמתי את כל הכוח והאנרגיה שלי בחיצוני – בתזונה, בשינה, בפעילות גופנית. כשאובחנתי עם סרטן כבר היה לי ידע על ריפוי טבעי, כי שמעתי כל מיני סיפורים של מבריאים. לא ישר הלכתי ועשיתי אמן על כל מה שהרפואה אמרה לי. עברתי לשיטת קינגסטון – אורח חיים שכולל תזונה מוקפדת, שינה מ21:00 עד 5:00, הליכות יומיות. גם רקדתי בכל יום ועשיתי צ'י-קונג.

מאוד אהבתי בראיון ההוא שאמרת שלקחת אחריות על הבריאות שלך.

לפני הסרטן "ישבתי על הגדר". ידעתי שאני חייבת לעשות שינוי, ידעתי שאני צריכה ללכת לטיפול, ידעתי שאני חייבת לעצור. אבל ידיעה לחוד ועשייה לחוד.

אז מה בעצם השתנה עקב הסרטן השני?

עד הסרטן השני בעצם פחדתי שהסרטן יחזור, כי לא ידעתי אם התזונה תשמור עלי. אמרו לי שסטטיסטית סביר שהסרטן יחזור, אז למרות ששמרתי על תזונה ועדיין תרגלתי צ'י קונג הייתי בהמון פחדים. לא ידעתי אם אני יכולה להחזיק את הגוף שלי. ברגע שהוא חזר הרשתי לעצמי להיפרד מכל הלחץ הזה. כי אם עד אז פחדתי שהוא יחזור, ברגע שהוא הגיע, אמרתי הוא כבר פה. הבנתי שבאמת אין ודאות, ושהפחד מיותר ולא משרת אותי – להיפך.

מה עזר לך להרפות מהלחץ?

כי הבנתי למה הוא הגיע והבנתי מה עלי לתקן.

מה הבנת?

זה עצוב או אולי מביך לומר, אבל שנים התנהלתי כמו קורבן – "עשו לי, לקחו לי, לא נותנים לי, לא מפרגנים לי". גם בסרטן הראשון הייתי בקורבנות הזאת. הרגשתי שהסרטן איפשר לי להגיד, "רגע תראו אותי, אני כאן!" כל הזמן הרגשתי חוסר הערכה, חוסר ביטחון ושלא מבינים ולא מקבלים אותי.

כשהסרטן השני הגיע קלטתי שרואים אותי ואוהבים ומקבלים אותי ומתים עלי ואוהבים – והכל בסדר, אני יכולה להיפרד מהאמונות האלה שלא מועילות לי. הבנתי שאני יכולה להפסיק להיות קורבן, והתובנה הזאת הייתה ממש משמעותית. כי ברגע שאני מפסיקה להיות קורבן, אני מתנהלת מול המציאות כמו בוראת, והאושר שלי תלוי רק בי.

כשהגיע הסרטן השני גם ידעתי שאני הולכת לעשות דברים אחרת. הטיפ הראשון שאמרו לי הוא שלכל אחד יש דרך אחרת להחלמה. יש ספר למחלימים מסרטן שנקרא "להפוך את כל האבנים". יש שם 30 סיפורי החלמה – כל אחד בחר במשהו אחר לגמרי – במשהו שטוב לו.

עד הסרטן השני הייתי בתחושת פחד ופספוס. "לא לקחתי תוספי תזונה – אולי אני עושה נזק. לא לקחתי פטריות או אכלתי ארס של צפרדעים – אולי אני מפספסת משהו חשוב". בסרטן השני היה לי יותר בטחון ללכת בדרך שלי. הלכתי בדרך שלי נטו.

על מציאת הדרך האישית

מרגש אותי לשמוע את זה, כי אני תמיד מדברת על זה שלכל אחד יש את הדרך האישית שלו – לכל דבר.

קראתי את הפוסטים שלך על זה בין הסרטנים וזה הטריף אותי – לא הבנתי איך מוצאים את הדרך האישית. בתקופה הזו התחלתי לעשות מדיטציות והתחילו להגיע מסרים. ואז יכולתי לשים לב שלא קורה לי כלום אם אני אוכלת אבטיח למרות שבשיטת קינגסטון פחות ממליצים – כי אם יש לי כמיהה חזקה לאבטיח, זה מה שעלי לאכול. לפני זה היה לי כל הזמן קונפליקט בין הכמיהה שלי לבין מה שמוכתב. מאוד פחדתי. כל הזמן רציתי להיאחז בידע חיצוני שיגיד לי מה לא בסדר ואיך לטפל.

אנחנו כל הזמן מחפשים בטחון בדברים חיצוניים – ספר מנטורים, דרך של מישהו אחר שהצליח. אבל הביטחון האמיתי היחיד הוא בללכת בדרך המאוד ייחודית שלנו. וזה תהליך גילוי – זה לא שכתוב באיזה ספר או שמישהו יכול להגיד לנו מה הדרך שלנו – חוץ מההכוונה הפנימית שלנו שמכוונת לשם.

נכון, בהתחלה קינגסטון ממש התאימה לי. כי אני בן אדם של בוקר. ואני אוהבת לישון מוקדם. ואני אוהבת ללכת. אבל האוכל חזר על עצמו וזה כבר פחות התאים לי. כשעברתי לטבעונות זה ממש התאים לי. היה לי נעים לאכול את הקטניות והאגוזים והיה יותר מרווח עם הפירות ונכנסו דגנים – פרחתי!

תחשבי גם מה זה עושה אנרגטית כשאני שמחה מהאוכל שאני אוכלת. אם אני שמחה אז האנרגיה שלי גבוהה, ואם אני עצובה מהאוכל או כל הזמן בתחושה שאני עושה משהו לא בסדר – זה לא בא ביחד עם אנרגיה גבוהה. הבנתי שכל מה שהיה עלי לעשות זה לשמור על אנרגיה גבוהה.

 

 

השמחה היא אינדקטור נהדר כדי לדעת אם משהו הוא נכון לנו.

בסרטן השני מעבר לפן התזונתי והפיזי, הבנתי יותר את הפן הרגשי – תודעתי – רוחני של ההבראה. באיזשהו שלב התחברתי לאלוהות שבי; לזה שהכול הוא חלק מתוכנית גאונית שאנחנו לא תמיד מבינים. בגלל זה אני מאוד מתחברת למה שאת כותבת על תודעת העל [תודעת העל זה מערך של ידע שמסביר את הסיבות למה הדברים קורים].

בהתחלה לא הייתי מוכנה להקשיב לידע הזה. כל הזמן היה לי דיאלוג עם הפחד והספק. ככל שצללתי יותר עמוק ויותר חיפשתי – אז הבנתי שצריך להכניס את העניין הנשמתי

על סרטן מפרספקטיבה רוחנית

מה זה אומר מבחינתך העניין הנשמתי?

זה אומר שאנחנו נשמה שמתגלמת בתוך הגוף. הנשמה בחרה בגוף הזה – בגוף גבוה, נמוך, שמן… מכל מיני סיבות. אם הנשמה לא מבטאת את עצמה ולא נוח לה בגוף שהיא בחרה בו, אז היא אומרת "לא מתאים לי יותר", ואז היא מוצאת דרך החוצה או דרך לעורר אותנו.

תודעת העל מדברת על כך שסרטן מגיע לעורר אותנו ללמוד איזשהו שיעור שקשור לנושא הרגש שדחינו לאורך הרבה גלגולים. כמו שאת דיברת על נושא הקורבנות למשל. כשמקשיבים לסיפורי החלמה של אנשים שנרפאו מסרטן, אפשר לשמוע שם שמעבר לפעילות הגופנית ולשינוי התזונתי, הם יצרו גם שינוי פנימי – בתפיסה שלהם, במערכות היחסים שלהם – כמו שאת יצרת.

כשלא עושים את השינוי הפנימי או העבודה הפנימית זה יפגוש אותנו שוב ושוב. ברגע שהפרספקטיבה על המציאות היא אחרת אז המציאות הופכת להיות אחרת. גם היום אני פוגשת דפוסים ואמונות, אבל בגלל שאני עושה עם זה עבודה אני יכולה לשחק עם זה, זה כבר לא צריך להתבטא במחלה.

עוד על התמודדות עם לחץ

את יכולה להגיד עוד משהו על הלחץ? נשמע שזה היה מרכיב חשוב, ואני בטוחה שזה מדבר להרבה אנשים.

היום אני בבחירה יום-יומית לא לתת ללחץ להשתלט לי על החיים. למשל אני מאחרת כרונית; פעם זה היה נורא מלחיץ אותי, והיום בגלל שאני בבחירה לא להכניס לחץ לחיים אז אני לא נלחצת מזה.

זה כמו שפעם מורה שלי אמרה לעצמה כשהיא הבינה שהיא מאחרת: "בין אם אהיה בלחץ או לא בלחץ אני אגיע באותה שעה – אז עדיף בלי הלחץ"… 🙂

אני בן אדם שהיה לחוץ כל הזמן; הייתי בלחץ של מה יגידו; הייתי בלחץ לרצות את החברים שלי, את הבן זוג שלי, את המדיה. כל היום הייתי בלחץ לרצות. רק הריצוי הזה – כמה לחץ הוא מכניס. הורדתי את הריצוי ועברתי למוד התנהלות של "אני עושה מה שנעים לי".

עברת מריצוי למרוצות.

כן, התחלתי לעשות מה שבא לי. ואז גיליתי שאני לא פוגעת באף אחד; להיפך, כיף איתי! אנשים רואים שכיף לי, הם גם נדבקים בזה ורוצים שגם להם יהיה כיף. זה להעביר את זה הלאה – טוב לך, יהיה טוב לבן זוג שלך, יהיה לו טוב בעבודה, הבוס שלו יראה שטוב לו ויהיה לו טוב גם….

 
עוד על החלמה ומציאת הדרך האישית

מה עוד עזר לך בתהליך ההבראה?

היו לי סרטנים נדירים ולא היו עדיות להחלמה, אבל פשוט אמרתי שאני מחלימה ויהי מה. הייתי עם קרוהן וסרטן וראיתי את עצמי כבריאה – לא ראיתי את עצמי כחולה. הייתי רואה את עצמי חוגגת, מדמיינת איך הבנות שלי גדלות, מדמיינת אותי בחתונה של אח שלי… עשיתי לוחות חזון, הייתי הולכת לסדנאות שכל מה שעושים שם זה ויזואליזציה. זה הכל תמיכה והכל עזרים וכלים.

עברתי המון בשנתיים האלו, אפשר לכתוב על זה אנציקלופדיה. המשכתי לחפש כי כל הזמן חזר לי הספק והפחד – עד שלא הרגשתי שאני מבינה באמת למה הסרטן הגיע. כשהבנתי נגמר החיפוש. אבל מה שעברתי זו הדרך שלי. לכל אחד יש דרך ייחודית להחלמה.

מה את ממליצה לאנשים שמחפשים את הדרך שלהם?

כדי לדעת אם משהו נכון לנו כדאי לתת צ'אנס. הרבה אנשים פשוט לא עושים מרוב שהם לא יודעים אם משהו יתאים להם או לא. כדאי לנסות, לשחק עם זה. מה זה לנסות שבוע או חודש? ביומן בריאות שיצרתי אני מזמינה להתנסות בכל מיני כלים למשך כמה ימים. כשמנסים יש איזושהי אינדקציה אם זה נעים לך או לא נעים לך. כל התפקיד של המשימות זה לחבר אותנו לעצמנו, לבדוק מה מתאים לי. כי אחד רק שומע יוגה וסומרות לו השיערות, אחד אוהב ללכת… אולי בכלל נעים לך לרקוד? אולי נעים לך לשיר?

חלק עיקרי מהמשימות ביומן הוא הכרת תודה. יש לנו כל כך הרבה ואנחנו לא מעריכים בכלל. כשהתחלתי לתרגל הכרת תודה וראיתי את הדברים מול העיניים, קלטתי שיש לי את כל מה שאני זקוקה לו. זו הייתה תגלית מדהימה. בהתחלה הייתי כותבת "תודה על המים, תודה על האוכל". עם הזמן זה קיבל חיבור עמוק יותר- "תודה על מיכל, תודה על שיחה טובה שהייתה לי, תודה על האהבה, תודה על חיבור טוב עם הילדות".

כל המטרה של היומן בריאות זה לברוא – לתת את ההזדמנות להיות בקשר שלך עם עצמך. אני לא באה ואומרת איך – את זה אתם מגלים. אני מציעה את החיבור פנימה. הסיפור שלי זה רק חלק קטן ממנו. יש בו גם הרבה תובנות והשראה מכל מיני אנשים מדהימים וחכמים שקראתי ושאני רוצה להעביר הלאה.

 

היומן הזה הוא לכל אחד שרוצה לעשות שינוי, למי שנמאס לו שלא נעים לו ושלא טוב לו, או למי שמכל מיני סיבות רוצה משהו אחר. אחד הפחדים הכי גדולים של אנשים שאם נעשה שינוי אז הכל יתפרק. ואחד המסרים הבולטים שלי הוא שאפשר להשתנות בתוך המסגרת.

על החיבור לייעוד

איך הגעת ללכתוב את היומן-ספר הזה?

יום אחד בתקופת ההחלמה מהסרטן השני, הלכתי בים וקיבלתי את המסר לכתוב אותו. לפני כן חשבתי שאוציא ספר על הסיפור החלמה שלי, אבל הרגשתי שזה לא נכון – כי זו הדרך שלי, והדרך שלי לא יכולה להתאים לאף אחד אחר. המטרה שלי בכלל הייתה להחלים; היא לא הייתה לכתוב ספר או להיות בפרונט. זה מה שנקרא "תופעת לוואי". בתהליך ההחלמה התחלתי לכתוב – לעצמי. ואז ראיתי שנעים לי השיח עם עצמי דרך כתיבה. הסתכלתי ואמרתי, "אה, זה משהו שאפשר להוציא החוצה", ואז התחלתי לכתוב לבלוג ולפרסם בפייסבוק. כל צעד שעשיתי לווה בהעזה ובאומץ לשבור את אזור הנוחות. תביני שבכל יום הייתי כותבת לעצמי "אני אמיצה, אני בריאה, אני חזקה, אני אוהבת את עצמי". זה מחלחל…

אני כל הזמן אומרת שלא צריך למצוא את "הייעוד", ושהוא מתגלה צעד אחר צעד כשאנחנו מסכימים ללכת בדרך; עמד מולך להבריא וזה מה שהתמודדת איתו, ואז נולד הרעיון לבלוג, ואז לספר, ואז ליומן ואז עמד מולך ההדסטארט וכך זה ימשיך…

דרך הספר שלך (לתת לעצמך לקרות) הבנתי שתמיד הייתי שם. תמיד הייתי אמורה להיות אור ועשיתי את זה בכל מיני כובעים שונים – גם בעולמה של אלכסה (העסק הקודם של אורית) וגם כשטיפלתי ברפלקסולוגיה. תמיד אהבתי לייעץ, להקשיב, לתת. רק האיך התחלף, לא ה-מה. הכל חלק מהדרך.

אני אגיד לטובת מי שלא קרא: בספר אני מדברת על כך שיש איזושהי מהות פנימית שמשותפת לכל הדברים שאנחנו עושים ושמרכיבים את הייעוד שלנו, שיש איזשהו חוט מקשר בין כל הדברים שאנחנו עושים במהלך החיים.

כשקראתי את הספר היה לי כזה "ואוו, הכל טוב. אני במקום שלי. יש 1000 דרכים להפיץ אור וכל אחד יכול למצוא את המקום שנוח לו. לי כרגע מאוד נוח להופיע מול הרבה אנשים, ולפני כמה שנים זה לא היה לי נוח בכלל – ועדיין הגשמתי דברים והייתי בייעוד שלי".

קראו לך אורית, ואת ממש מהות של הפצת אור…

שזה גם יותר חזק ממני – ההורים שלי לא קראו לי אורית – הם קראו לי פלורה על שם סבתא שלי מצד אבא. הגננת נתנה לי את השם אורית.

איזה עוד טיפ יש לך למי שבתהליכי הגשמה או החלמה?

להמשיך את התנועה קדימה. הרבה פעמים אנחנו תוקעים את עצמנו עם מחשבות כמו "זה עוד לא הגיע". כשאנחנו מודדים כל שנייה אנחנו לא רואים את התהליך. אם אתם רוצים להיות בריאים – תעשו חזון ותראו אותו בעיני רוחכם, אל תתקעו על בדיקה שאולי לא יצאה טוב. פחות חשוב אם זה יקרה בחמישי או בראשון. ואם זה לא עובד, משהו אחר יעבוד. אל תבחנו את עצמכם מיום ליום, אלא מפרספקטיבה של כמה חודשים.

זה טיפ ממש חשוב – לא להיות עם היד על הסטופר ולשאול כל רגע "נו, הגיע?". זה מכניס ללחץ, והלחץ הזה מפריע להחלמה ולהגשמה. איזה כיף שאת מזכירה לי את זה!

ועוד טיפ לאנשים בתהליכי החלמה – לי עזר לקרוא סיפורי השראה של אחרים, בשר ודם כמוני וכמוכם. רק חבל ליפול להשוואות של "הסיפור שלי קשה יותר משלה". קחו את זה להשראה, שהחלמה היא אפשרית עבורכם. היו לי שני סרטנים נדירים ולא היו עדויות להחלמה מהם, אבל פשוט החלטתי שאני מחלימה, ושאבתי כוח מסיפורי החלמה של אחרים.

~~~

לחיבור לאורית: בפייסבוק, בבלוג.

לספר של אורית: יומן בריאות.

לספר שלי שהזכרנו בראיון: לתת לעצמך לקרות