אלונה אלמן היא אושיית פייסבוק מעוררת השראה עם אלפי עוקבים. היא סוחרת ומלמדת אנשים איך להקים חנויות רווחיות באינטרנט. לאחר שהיא ראתה שהסדנאות שלה מתמלאות בקלות בזכות הפעילות של בפייסבוק, היא הבינה שעלתה על משהו והתחילה ללמד אנשים לשווק את עצמם דרך הפרופיל האישי – מה שהיא מכנה "שיווק מבוסס אישיות". בראיון היא סיפרה על איך היא הגיעה למה שהיא עושה היום, מה היתה נקודת המפנה בחיים שלה, איך היא מתמודדת עם פחדים ועוד.
את כל הזמן לומדת וישר מלמדת, וזה מקסים בעיני, כי יש הרבה אנשים, ואני ביניהם, שלא משנה כמה ידע יש להם, נוטים להרגיש שהם לא יודעים מספיק, ולחשוב "מי אני שאעביר הלאה", "צריך ללמוד עוד"… את גם מאוד מדברת על המקום של לא להיתקע בפרפקציוניזם…
הרשתות החברתיות לא אוהבות פרפקציוניזם. אנשים אוהבים אנושיות; לא אוהבים פוסטרים וסיסמאות. הם אוהבים אמת. אותנטיות. ואנשים שהם פרפקציוניסטים… הם גם לא יעשו. או שייקח להם המון זמן…
איך בעצם הגעת ל'שיווק מבוסס אישיות' שאת מלמדת היום ולזה שיש לך אלפי עוקבים?
אני טיפוס משתף, תמיד הייתי כזו. אם קראתי ספר טוב – אני משתפת, אם נחשפתי לאמיתות כאלו ואחרות ונפתחו לי העיניים – אני משתפת. היו כמה דברים שעשו את ה'בום'. למשל, לפני כמה שנים אספתי אלי לסלון מישהי סכיזופרנית שלא היתה לה קורת גג. מכמה ימים זה הפך ל-4 חודשים וזה היה סיפור שמאוד טלטל אותי, ושיתפתי בפייסבוק. בצוק איתן הייתה לי הארה שמה שקורה בדרום זה כלום לעומת מה שקורה בצפון. כתבתי על זה וזה הפך למגה-ויראלי. היה פוסט שכתבתי אחרי שביקרתי במחסני הילדים מתוך רצון לראות במה מדובר. הפוסט הזה הכניס מאות מתנדבים לעמותות האלו. רק ברברס-אנג'רינג הבנתי מה זה עשה.
בעצם הבאת את עצמך ואנשים התמגנטו אליך…פייסבוק זה מקום להעביר את המסר שלנו, להשפיע, לייצר מקום יותר טוב.
בעולם השיווק כל הזמן מלמדים לדייק את המסר. אז אני אנטי-דיוק ואני אומרת שאנחנו עולם ומלואו, וככל שנהיה יותר עולם ומלואו ככה יהיה יותר מעניין אצלנו.
כתבת פעם שהיית במקום של קורבנות ויצאת מזה, ואני אשמח שתספרי איך הבנת את זה ומה עזר לך לצאת מזה. אני חושבת שזה יכול לעזור להרבה אנשים.
בנאדם שהוא קורבן לא מבין שהוא קורבן. כי מבחינתו מופיעים לו דברים לא נעימים בחיים. יש עוולות. יש חוסר צדק. יש ניצול. רק אחר כך כשלמדתי את המושג של קורבנות הבנתי שהייתי שם. היו כל מיני דברים שנתקלתי בהם, ומאוד מאוד כעסתי. ניהלתי חשבונאות; זה התחיל עם האקס שלי, והצטרפו לזה עוד דברים. התחושה שהם לא בסדר הייתה אמיתית. אגב, גם היום היא אמיתית. כלומר כל הדברים שהיו לי כלפיהם טענות – לא עבדתי על עצמי. אבל זה השתלט לי על המחשבות, זה ניהל אותי וזה לא איפשר לי להביא שום דבר טוב יותר החוצה.
חברה הציעה לי להצטרף אליה לתוכנית שהייתה לה משמעותית. אמרתי סבבה ובאתי לפעם הראשונה – זו הפעם היחידה שהלכתי. בשיעור הזה דיברו על הקטע של מחשבות אובססיביות – והיו לי! זה לא שחשבתי 'אכלו לי שתו לי'; זה היה דברים שקרו לי וכל הזמן אכלתי את עצמי עליהם. "המנוול הזה" ו"איזה חצופים הם" ו"איזה גועל נפש"… הדברים האלו כל הזמן העסיקו אותי. כאם חד הורית, במצב כלכלי קשה, מפרנסת יחידה – באמת נתקלתי בתופעות אנושיות מזעזעות. וזה הציף אותי כל הזמן.
אז בשיעור הזה, היא אמרה שאם יש מחשבה אובססיבית שכל הזמן עולה אז מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאמץ אליה עוד מחשבה – מחשבה על מחשבה. והמחשבה הנוספת על המחשבה היא השאלה: האם המחשבה הזו מקדמת אותי? ולי לא הייתה מחשבה, היו הרבה מאוד מחשבות, שעלו בלי סוף… אז כשהייתי שואלת את השאלה הזו – התשובה הייתה: ברור שלא! ואז אם התשובה היא לא – ותמיד התשובה היא לא במחשבות אובססיביות – אז קודם כל להזיז את המחשבה, ואז להכניס מחשבה מקדמת.
זה כלי מדהים
כששמעתי את זה הבנתי שקיבלתי פה מתנה אמיתית. ואז אמרתי, "אלונה, איך תדעי בזמן לשים את המחשבה הנוספת?". אני זוכרת שממש אמרתי לעצמי לעשות לעצמי save בראש. זו הייתה נקודת מפנה בחיים שלי. לפני כן 90% מהיום טחנתי את המחשבות האלו וכעסתי. הייתי כל הזמן מדברת על זה. ואז פשוט למדתי להזיז את המחשבה, להחליף אותה, ולהכניס מחשבות שיקדמו אותי.
אנחנו ממש יכולים לנהל את המחשבות שלנו ואנחנו לא מספיק קולטים את זה. נראה לנו שאנחנו חושבים בצורה אוטומטית, אבל אפשר לקחת שם את המושכות.
נכון, אנחנו חושבים אוטומטית ומגיבים אוטומטית – אבל אפשר לשלוט באוטומט.
אז איך היום הגישה שלך לדברים האלו?
הגישה שלי היא שאם אין לי מה לעשות עם העובדה הזו אני מניחה לה. אני לא נותנת לעצמי לשקוע במחשבות על משהו שהמחשבות לא ישנו אותו. אני בוחרת לחשוב ולדבר על דברים אחרים. יש לי ילד עם צרכים מיוחדים והשילוב שלו בבית הספר היה מזעזע בלשון המעטה. ואז במקום להמשיך לכעוס ולריב עם כל מי שהיה אפשר – פשוט הוצאתי אותו משם ושמתי אותו במקום הרבה יותר טוב. הפתרון היה במקום לשנות אותם – להחליף אותם. במינימום כעס. כמובן שאמרתי להם את דעתי עליהם ושהם לא עושים את העבודה… אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא יכולתי להעביר אותו מקום.
שכשאנחנו לא עסוקים בכעס, אז מתפנה הרבה מאוד אנרגיה כדי לזהות פתרונות יצירתיים… לקחת אחריות. להגיד "אוקי, היא ככה, הם כאלו, אבל איך אני פועלת בתוך הדבר הזה, בתוך המגבלות".
לכעוס כל היום זה לא הפתרון. אחרי שהוצאתי אותו משם זה פינה לי המון אנרגיה – של כעס. של דאגה. זה פינה לי המון אנרגיה לעשייה שלי. המחשבה האם המחשבה הזו מקדמת אותי הפכה להיות האם השיחה הזו מקדמת אותי, האם החברה הזו מקדמת אותי. הרבה דברים פשוט ניקיתי. ניקיתי את השטח. גם חברות עבר שלי. כאלו שהינו יושבות יחד ומקטרות – אותם סיפורים כל הזמן. פעם חשבתי שזה האושר. הן כבר לא במרחב שלי. אין לי סבלנות לזה. אין לי זמן לזה.
זה נשמע שזה פשוט התחיל אצלך תהליך של להתקדם – בחיים שלך, בהתפתחות שלך…
נכון. ישר אחרי השאלות האלו הבנתי שאני רוצה להתחיל שיווק באינטרנט. כי הבנתי שאם אני רוצה ללמד אטסי אז זה יקדם אותי. נרשמתי לקורס ומאז הכל היסטוריה. אני זוכרת שאחרי שבועיים אמרתי לעצמי, וואו, איזה אור נכנס לי לחיים. זה עשה שרשרת של שינויים. כי התפנה לי מקום בראש ובחיים להכניס דברים אחרים. כמה שנים בזבזתי על הקיטורים… כואב הלב. חשוב לי שנדגיש שזה מצריך תרגול, כי ההבנה יכולה להיות מהירה, אבל כדי שההרגל ישתנה ובאמת נעשה שינוי, צריך לתרגל וליישם את החשיבה החדשה. זה לוקח זמן וזה עוזר להבין את זה ולא להתייאש כששוב עולה הדפוס הישן.
נכון.
כשהמחשבות האלו היו עולות, למשל הכעס על האקס – הייתי מורידה אותן. עד שהן כבר לא עלו. ההרגל היחידי שהיה לי קשה זה לאמן את עצמי להביא את השאלה כשהמחשבה האובססיבית עולה. כשהבאתי את השאלה 'האם המחשבה הזו מקדמת אותך' אז התשובה הייתה ברור שלא, ולא היה לי קשה להזיז אותה. אני חושבת שזה ממש יכול לשנות חיים של אנשים אם מבינים שחבל על הזמן, חבל על החיים. אנחנו יכולים לעשות דברים הרבה יותר טובים עם החיים שלנו.
איך בכלל התחלת עם המסחר?
סיימתי תואר שני במנהל עסקים. הייתי אם חד הורית. התגרשתי כשהבן שלי היה בן שנה ו-8 חודשים. ניהלתי את מעון ויצו. הוא היה במעון של ויצו והיינו מתחילים ומסיימים יום ויצו ביחד. המשכורת הזו לא הספיקה לי לממן את החיים שלי. יום אחד פשוט הבנתי שאני חייבת לעשות משהו שמביא כסף. יום אחד כשהבן שלי היה בן 6, הסתובבנו בשוק בצלאל וראיתי באחד הדוכנים גלגל ענק כזה מסתובב. חזרנו הביתה והרכבתי לו את הגלגל והתאהבתי במוצר. ואז עזבתי את ויצו וקניתי סחורה ופשוט התחלתי להסתובב בדוכנים ולמכור. וככה מצאתי את עצמי באסטיונרית בדוכנים בקניון, מאוד מתביישת שאני עם תואר שני וזה מה שאני עושה.
ואיך הגעת לחנות אינטרנטית?
הטרטור בקניונים היה בשבילי מאוד קשה. באיזשהו שלב פתחתי חנות של 'הכל ב-2 שקל' והחנות הזו גילתה לי איך להגיע לסוחרים הכי-הכי שקשוקה, המסחר הכי הארד-קור. באיזשהו שלב גם את זה לא יכולתי לסבול יותר. ועשיתי שינוי לחנות של חומרי יצירה בהרצליה. ואז היבואן שלי התיישב ממש קרוב אלי, והבנתי שזה רק שאלה של זמן עד שכל הלקוחות שלי יעברו אליו – כי יותר זול שם. ואז בלית ברירה התחלתי לסחור באי-ביי וסגרתי את החנות. אי-ביי זו זירת מסחר מאוד תחרותית. אבל בגלל שהייתי ממש סטוקיונרית ובאמת ידעתי להשיג סחורות ממש בזול אז הצלחתי. אני פחות אוהבת את הזירה הזו, אז עברתי לאטסי, שזו זירה לעבודות יד. שם מצאתי את מקומי. מצאתי שהחנות עובדת בשבילי ואני משוחררת – יכולה ללכת ללמוד, להסתובב בין סדנאות, ליהנות מהחיים. אורזת כמה מעטפות בבוקר או בערב וחוץ מזה אני חופשיה.
אבל זה לא קרה לך ביום אחד…
פחחח, בטח שלא. אנשים חושבים שהכנסה פאסיבית זה פאסיבי… זה אקטיבי! צריך להקים עסק, ללמוד, לחפש נישה, אח"כ צריך לייצר מוצרים, להעלות אותם לחנות, לשווק…זה התמחות. זה לא חאפלפ. היום התקשר אלי איזה פנסיונר. לא יודע אנגלית, לא יודע להעלות דברים לאינטרנט, לא מתכוון ללמוד. רצה שאפתח לו חנות וזהו. גם הרבה צעירים היום בגישה של "תראי לי את הכפתור שלוחצים עליו ומגיע הכסף". מחפשים פתרונות קסם. הבן שלי (חייל משוחרר) – בגלל שהוא גדל איתי וראה את זה בבית – יודע מצד אחד שזה אפשרי, ומצד שני – שזה עבודה. צריך למצוא נישה.
היום בעידן שלנו, כשמחפשים נישה, מאוד חשוב שנתחבר לדיוק שלנו ולייעוד שלנו, ל-מה באמת אנחנו רוצים מדליק אותנו. כשזה מדליק אותנו הרבה יותר קל להצליח שם. כמו שאמרת שהיום הרבה יותר מדליק אותך ללמד על פייסבוק. ותראי איך זה התרומם תוך כמה חודשים! הסדנאות שלך מלאות…
בגלל שזה מדליק אותי אז זה ממגנט אלי, ובגלל שזה מדליק אותי אז אני מלמדת את זה בצורה מאוד סוחפת. אני משפיעה על אנשים גם כן להדליק אחרים בפייסבוק. אני באה עם אמירה שיכולים לצאת לכם לקוחות מהפייסבוק. זה מה שאני חיה וזה מה שקורה לי כל הזמן – ואנשים רוצים את זה גם.
אז אם לארוז את מה שעברת, אפשר לראות שמצד אחד חשוב לשאול את עצמנו מה באמת מדליק אותנו. ומצד שני לא תמיד יש לנו את התשובה מייד. לפעמים צריך לעבור כמה דברים בדרך. אז לסמוך על הדרך. אם אני מבינה שמה שנכון לי כרגע זה עבודה מסוימת – אז ללכת על זה, זה לא אומר שזו צריכה להיות עבודת חיי. כמו שאני אומרת, הייעוד מתגלה לנו תוך כדי תנועה…
חשוב לי להגיד כשהתחלתי ללמד אטסי החנות שלי הכניסה לי כסף. שנמצאים בהישרדות וכשמשווקים בתוך לחץ כלכלי זה רע. אז כן לעבוד בעוד משהו כדי למלא את המקרר, אבל יש לנו 24 שעות ביממה… אפשר בשאר הזמן לבנות את מה שאנחנו רוצים.
איך את מתמודדת עם פחדים? למשל אני זוכרת שלפני שנה העלית את הלייב הראשון שלך ומאוד פחדת מזה, והיום את עושה לייבים בחופשיות.
תלוי בפחד. לגבי הפחד מול מצלמה, עשיתי קורס של 7 חודשים עמידה מול קהל, עשיתי טיפול NLP, עשיתי אתגר '100 ימים של וידאו' עם אורית מזרחי, לקחתי את סיון סניור (חברה של אלונה ומלמדת שיווק) שתראיין אותי כי יותר קל לי להיות עם עוד מישהו מול מצלמה, הבאתי אנשים לראיין אותם. זה היה משהו שמאוד רציתי שיקרה. רציתי להשתחרר מזה ולהרגיש בנוח עם זה.
אז הייתה לך מטרה והלכת על זה.
כן. תקשיבי, עם כמה שאני לא פרפקציונסיטית, כמה ביקורת עצמית הייתה לי… איך שאני נראית, ואיך שהשיער… עשיתי כל מיני דברים כדי להרגיש נוח עם עצמי. למשל עשיתי החלקה.
מה??
כן לפני שבועיים, השיער שלי היה נפוח.
(אחרי שנרגעת מההלם ואומרת לה שלא שמתי לב ושגם לפני שבועיים היה יפה):
אוקי, אבל סרטונים עשית גם קודם.
נכון… מה שעזר לי זה שהייתי מאוד ממוקדת במה אני רוצה לתת ולא במה אנשים יגידו. זה לא חשוב עכשיו איך אני נראית, מה שחשוב הוא מה מי שצופה יקבל מזה. מה שאכפת לי זה שהמסר יעבור ויייכנס ויהדהד למי שמקשיב. כשאני חושבת על מה יקבל מי שצופה זה מסית אותי מעצמי ועוזר לי.
יש היום הרבה באזז סביב פרודקטיביות ולקום ב-5 בבוקר. ואת – עם כל הפרודקטיביות שלך – ציפור לילה, ואת בשקיפות לגבי זה. אני מכירה אנשים שמתביישים בזה שה לא קמים מוקדם בבוקר…
אני מקבלת את עצמי עם זה. זה לקח זמן. ניסיתי להכניס את עצמי למסגרות. הלכתי לכל המאמנים האפשרים לאפקטיביות ודחיינות. ניסיתי לעשות דייטים עם עצמי, חלונות זמן, לכתוב משימות ביומן… היום אני כותבת ביומן רק מחויבות מול אנשים אחרים. אני לא כותבת משימות רוב הזמן, רק מה שדחוף וחשוב. גם אם אני עושה רשימות – לא ממש מסתכלת עליהן. יש דברים שצריך לעשות – לשלוח חבילות שהזמינו מהחנות, סדנאות, פגישות עם לקוחות. אבל בין לבין אני חופשיה. אני די עושה מה שבא לי. מאוד כיף לי רוב הזמן. זה עובד לי. אני מאוד פרודקטיבית ככה; בתשוקה, לא ב"אוי אני חייבת ואני צריכה". פוסט או מייל שיוצא ב"אוי אני צריכה" – זה לא עובד.
לגמרי.. ואין לך עוד משימות? דברים שצריך לעשות כדי לקדם את העסק?
התשתית קיימת. יש דפי מכירה שקיימים כבר 6 שנים ואני רק צריכה לשנות להם את התאריכים.
ואת השיווק שלך את עושה בין לבין… בפוסטים ספונטניים.
כן. הפגישות והסדנאות לוקחות לי את החופש. אבל מצד שני אני כל כך אוהבת את זה שזה בסדר.
איזה אור יש לך בעיניים כשאת מדברת על הסדנאות…
את רוצה להגיד משהו לסיום?
אני רוצה להגיד שכולנו צועדים בדרך. וכולנו רוצים להגשים. וכולנו רוצים יותר. ואנחנו גם יכולים יותר. אז לא לעצור את עצמנו. הכל במחשבה, במה שאנחנו מאמינים, באמונה בעצמנו, ובסביבה שלנו. אז לשים לב לקולות הפנימיים והחיצוניים שמקטינים אותנו – ולנטרל אותם. ולעוף על החיים האלו. הם חד פעמיים בתכלס, לא חבל לא לנצל אותם, לא לתת, לא להיות…? אני הולכת לישון באושר אחרי הסדנאות שלי, במחשבה שעכשיו עוד אנשים הולכים להדהד ולתת את מה שיש להם. כיף להשפיע. ולכולנו יש מה לתת ואיך להשפיע. זה באמת להסכים לשחרר את עצמנו מכל המגבלות, מכל מה שחוסם ותוקע. וגם אם זה ייקח זמן.. זה בסדר. אני לא בת 22… זה לקח לי זמן. עשיתי עבודה על עצמי. אז אם אתם מאוד רוצים – זה יקרה לכם.
~~~~
רוצה עוד השראה וחוכמה מאלונה?
ליוטיוב של אלונה עם הרבה ראיונות מעניינים
(ממליצה לצפות בטריילר שם היא מסכמת את הגישה שלה ואת מי שהיא)
תגובה אחת
אלונה אלמן מעוררת השראה, כבוד, הרבה עינין וגם…, אולי בעיקר: המון תקווה.
. מבקשת ליצור קשר עם אלונה ולא מוצאת כתובת מייל או ווטצאפ.
אודה למי שיוכל לסייע בענין .
בברכה ותודה לעזרה בנידון
אסתי רוזן