בשנים האחרונות הרגשתי שבהרבה מובנים הלכתי אחורה בנושאים שקשורים להגשמה שלי. הרגשתי הרבה בושה סביב זה, וכעסתי על עצמי (ועל היקום ). אבל לפני כמה ימים משהו השתנה, והכעס והבושה הותמרו.
זה קרה כי בתהליך כתיבת "אודות" חדש לאתר [שמאז השתנה שוב]. כתבתי על השנים האחרונות, וזה איפשר לי לראות את התהליכים הפנימיים שעברתי; פתאום ראיתי ממבט-על איך כל מה שעברתי הוא חלק מתהליך גדול יותר. הבנתי ששמה שחוויתי כתקיעות בעשייה הייתה התקדמות בהתפתחות שלי, ושהשלבים האלו היו חלק מהדרך שלי.
למה אני לא אוהבת את המילה סליחה?
בכל פעם שמבקשים ממני סליחה – זה מעורר בי אי-נוחות. אין לי צורך בהתנצלויות, ואני לא יודעת מה לעשות עם ה"סליחה" הזו. מה אני כן רוצה כשאני נפגעת ממישהו או כשהוא עושה משהו שלא היה ראוי בעיני? אני רוצה הכרה בכאב שלי. אני רוצה תוקף. אני רוצה ניראות.
מה שחשוב לי אחרי ריב עם אדם קרוב, זה לראות שגם הצד השני לוקח אחריות, מתבונן על עצמו, ולומד מזה. זה מה שיוצר לי מחדש תחושת חיבור. זה מה שנותן לי בטחון שזה לא יקרה שוב, או שזה יילך וישתפר.
[כיום אני גם יותר משתדלת ומצליחה להתרכז בלהבין מה בתוכי יוצר את הדינמיקה הזו, ומה אני יכולה לשנות בעצמי או בתגובה שלי. זה מה שכיום אני מבינה שהכי יוצר בטחון].
בקיצור, אני לא מתחברת למילה סליחה. אבל אם כבר סליחה – אני אוהבת את המשפט של ביירון קייטי:
"סליחה זה להבין שמה שחשבת שקרה לא באמת קרה".
המשפט הזה בעייתי, במיוחד אם לא מכירים את דרך העבודה והגישה שלה. וגם אם כן – אפשר לראות בו משהו שמבטל חוויה של פגיעה ולא נותן תוקף. אז נניח את המשפט בצד. אני אדבר רק בשם עצמי. ואני אגיד שאיך שאני מבינה וחווה את זה:
סליחה קורית באופן טבעי כשאני מפרשת באופן חדש את המשמעות של מה שקרה. זה לא אומר שמה שקרה לא באמת קרה. זה אומר שאני מבינה מפרספקטיבה גבוהה את החלק של המאורע בחיי.
ופה רגע כדאי להתייחס לחתימות.
לפי גישות רוחניות שונות ורבות (כולל היהוות) – אנחנו מגיעים לעולם עם תוכנית נשמתית. בתקשורי תודעת העל זה נקרא "תסריט" החיים שלנו. בקורס תודעת העל מעמיקים בהבנת התסריט הנשמתי, ולומדים שכל המפגשים והאנשים המשמעותיים בחיינו הם חתומים – כלומר קבענו איתם מראש.
זה אומר האנשים המשמעותיים בחיים שלנו – נמצאים שם מתוך סיבה. הם שחקנים בסרט שאנחנו חיים בו, ויש להם תפקיד בהתפתחות שלנו. המטרה של התסריט שלנו ושל כל מה שאנחנו חווים כאן הוא לא התוצאות עצמן – אלא ההתפתחות שאנחנו עוברים בדרך ליעדים שלנו. ועם כל זה – אנחנו חיים בגוף פיזי, עם רגשות. אנחנו לא רובוטים, ואנחנו לא יודעים מה התסריט שלנו.
- איך החוויה הזו תרמה/תורמת להתפתחות שלי?
- איך אני יכול.ה לגדול כתוצאה מהקושי הזה?
- מה אפשר ללמוד מזה לגבי הכוחות והיכולות שלי?
באירוע טראומטי הרבה פעמים אנחנו חווים חוסר אונים. ואז אנחנו נשארים עם פחד מהעולם, ועם מסקנה שלילית לגבי עצמנו ויכולת ההתמודדות שלנו. זה יכול ללכת איתנו כל החיים ולהשפיע על על התפקוד והחוויה היומיומית שלנו.
טוויסט לסיפור הילדות השחוק שלי
עד לפני כמה שבועות, הייתי מסתובבת עם סיפור בראש:
תמיד כשהייתי מקבלת 95 במבחן, אבא שלי היה שואל: "איפה ה-5 הנקודות?" – ולכן אני פרפקציונסטית ותמיד מרגישה לא מספיק טובה ושמה שאני עושה לא מספיק טוב.
ואז פתאום נפל לי האסימון, שבעצם… אולי הוא אמר את זה כי הוא חשב שאני חכמה, והסתקרן לדעת מה בעצם לא הצלחתי במבחן. בשיחת הטלפון הבאה שלנו שאלתי אותו אם הוא זוכר את זה, ומה היתה הכוונה שלו. מה שהוא אמר הפתיע אותי.
קודם כל, הפתיע אותי שהוא זכר את הסיטואציה. ומסתבר שהוא זכר אותה הרבה יותר טוב ממני. שנית, מה שהוא הזכיר לי זה שהמקרה קרה כשחזרנו מ-3 שנים של מגורים בארה"ב – תקופה שהאנגלית שלי היתה ברמה של שפת אם.
מסתבר שהוא לא הצליח להבין איך זה שאני מדברת אנגלית כל כך טוב והמורה הורידה לי ציון. ובשיחה שמעתי בקול שלו שהוא בכלל התקומם על המורה, לא עלי.
אז אחרי שנים שסיפרתי לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע את "סיפור ה95", פתאום הבנתי ש:
ב. זה לא הגיע ממקום של להתמקד באיפה אני לא יודעת מספיק, אלא מהערכה.
הכל התחבר לי; הרי כשהייתי בבית ספר, אבא שלי, שהוא כיום פרופסור, היה מתהדר בנכשלים שהוא היה מקבל בתיכון. פרפקציוניסט הוא לא. להיפך, הוא תמיד היה אומר לי שאני מבזבזת זמן בלקרוא ספרים לשיעורי ספרות, ושכדאי שאקרא רק את התקציר.
ואפרופו חתימות…
לאחרונה גיליתי שלפי הנומרולוגיה שלי, חלק מהתוכנית הנשמתית שלי זה סביבה ביקורתית; כלומר הביקורת של ההורים שלי לאורך החיים שלי היתה חלק ממסע ההתפתחות שלי, שהוא בין היתר ללמוד לקבל את עצמי. הם מילאו את התפקיד שלשמו ליהקתי אותם 🙂
הבנתי שהנשמה שלי בחרה ללמוד קבלה עצמית דרך זה שאצטרך לתת תוקף והכרה לעצמי. ואני אכן נוכחת בחיים שלי שככל שאני יותר מקבלת את עצמי, ככה אנשים בחיים שלי, כולל ההורים שלי, יותר מקבלים אותי. ואז אני גם קולטת… שהקבלה והאהבה מצד אנשים היתה שם לאורך הדרך – זו הייתי אני שלא ראתה אותן.
אז לסיום, אני מאחלת לכולנו:
שנבין את החתימות שלנו,
ושנבין את סיפורי העבר שלנו בצורה שנוכל לחתום אותם,
ולגדול מהם לגרסה המועצמת ביותר שלנו.
ואפילוג: מה קרה מאז שכתבתי את הפוסט לפני שנה?
בחצי השנה האחרונה עשיתי קפיצה ענקית בקבלה העצמית שלי, במתן תוקף לעצמי ובאמון – בעצמי ובעולם. עכשיו כשקראתי את הפוסט מלפני שנה – אני רואה שהיו בו זרעים לדרך שעברתי, וגם כמה דרך ארוכה עברתי מאז.
אני מתכננת לכתוב על זה עוד בפוסט נפרד. אם זה מדבר אליכם ואתם רוצים לשמוע על איך ליצור אמון ולעזור לעצמכם בתהליכי הגשמה – מוזמנים להצטרף למטה לרשימת העדכונים שלי, כדי שאוכל ליידע אתכם כשהפוסט יעלה.