"הרגשתי שיש לי הכל ואין לי כלום" – מהימורים לעסק מצליח מבוסס שליחות

נופית אביטל היא מייסדת "LADY GOLD" – מרכז להתפתחות כלכלית-רגשית-תודעתית. נופית והצוות של ליידי גולד עוזרים לאנשים לא רק לצאת ממינוס וממצבים כלכליים קשים, אלא לחיות בפלוס שהולך וגדל מחודש לחודש – ולהגשים את עצמם. היא כבר ליוותה מאות יחידים, זוגות ומשפחות – והיא רק בת 32.

הגעתי לקורס שלה דרך המלצה של חברה. בשיעור הראשון, כשנופית סיפרה לנו על הגישה שלה ועל איך הגיעה למה שהיא עושה. התמלאתי השראה, ומיד החלטתי שאני רוצה לראיין אותה ולהביא גם לכם את הסיפור שלה. לשמחתי היא הסכימה, אז הנה הסיפור כאן לפניכם 🙂

איך הגעת למה שאת עושה היום?

בגיל ארבע נחשפתי בדרך לא דרך לבית הימורים בפעם הראשונה. אני עד היום זוכרת את התמונה; מה לבשתי, על איזה כיסא ישבתי, איך השולחנות היו מסודרים. כבר אז ראיתי את הדינמיקה שיש לאנשים עם כספים, איפה הם באמת מבלים את הערבים שלהם, את השיחות הפנימיות שיש ביניהם.

בכל פעם אני נזכרת איך שהייתי שומעת את האזעקה של האוטו של אבא שלי למטה, משהו בי היה מתכווץ. הייתי נעמדת כדי להיות במצב כוננות – "באיזה מצב רוח הוא הולך להיות? האם הרוויח או הפסיד?". ככל כשגדלתי לתוך זה, הבנתי שיש פה משהו מעבר; הבנתי שלמרות כל השקיות שמגיעות מהסופר מהקניות והשולחן שערוך כיד המלך – יש משהו מאחורי העצבים האלה. כי אם יש לו כל כך הרבה כסף, למה להיכנס לעצבים כשיש הפסד בהימורים?

התחלתי לחטט במכתבים שהיו מגיעים בדואר, ואז התגלו לי הרבה מאוד דברים: חובות בשוק האפור, הלוואות בבנקים, התראות מחברת חשמל. בתור ילדה, חוויתי קונפליקט: כי אמא ואבא עובדים ויש הרבה מאוד כסף, ויש אחלה בית ועושים שיפוצים, ומארחים תמיד, והכל נראה בשפע. אבל בתוכי ידעתי שאין.

אז התחלתי לרסן את עצמי באופן לא מודע. לא ביקשתי אפילו דברים שרציתי והיו חשובים לי – בין אם זה בגדים, בילויים, נסיעות עם חברים. אני יודעת שההורים שלי, שיהיו בריאים, לא באמת ידעו שרציתי דברים. מעולם לא באתי והנגשתי להם את החוסר הפנימי שחוויתי.

התפתח אצלי רצון עז לעשות הכל כדי שיהיה לי כסף שאגדל, כדי שלא יחסר לי שום דבר. "כשיהיה לי כסף אז אני אוכל להרשות לעצמי לעשות הכל". ככה התחיל הרומן שלי עם כסף.

אז מה עשית כדי שלא יחסר לך?

הבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי להבין איך אפשר לחיות אחרת. התחלתי לראות סרטונים ולקרוא ספרים בגיל צעיר. הספר הראשון שקראתי היה "אבא עשיר אבא עני". ספר מעורר מאוד שפתח לי את הרצון לחקור על כל הנאמר שם ולהבין את המאחורי הקלעים של העולם הכלכלי. כל מכתב שהגיע אלי מהבנק קראתי שורה-שורה, ואם לא הבנתי, שאלתי את עצמי ואת השולח שאלות.

עבדתי מגיל צעיר בהרבה מאוד עבודות. כשהגעתי לצבא, כבר הייתי אתלטית מעל עשור. הייתה לי אופציה שמאוד רציתי: להיות מד"סית. והייתה לי גם אפשרות להוציא ספורטאית כך שאוכל לעבוד. אז מהמקום של "אעשה הכל כדי שיהיה לי כסף", בחרתי להמשיך להיות ספורטאית ולוותר על המד"סית, כדי שאוכל לדאוג לעצמי. זו הייתה החלטה כואבת, אבל כשיש מציאות כלכלית שעליך להתמודד איתה אין לך הרבה אופציות.

אחרי הצבא

כשהסתיים השירות הצבאי, שאלתי את עצמי איפה אני יכולה ללמוד עוד על כסף. אז הלכתי לעשות תואר בכלכלה. בשנה השנייה הבנתי שהולכים לדבר איתי על הכל – רק לא על כסף. באותה השנה חבר מהלימודים אמר לי שיש ראיון לפסגות. שאלתי אותו מה זה, והוא אמר לי "בית השקעות". מצאתי את עצמי בגיל 22 שואלת את עצמי מה זה בית השקעות.

אני בטוחה שיש הרבה מאוד אנשים שגם לא יודעים, אבל באותו רגע התכווץ לי משהו בבטן, כאילו "מה זאת אומרת? איך אני לא יודעת מה זה?". אבל ידעתי שאני לא מפחדת מעבודה קשה, ועבדתי בשיווק מגיל צעיר עם האחים שלי, אז אמרתי להם בראיון: "אני יודעת למכור, ואני מוכנה לעבוד קשה בשביל ללמוד כל מה שצריך".

וכך התחלתי את הקריירה שלי בפסגות. עבדתי שם שש שנים, ולמדתי שם כל מה שיכולתי. במקביל הלכתי גם ללימודי כלכלת המשפחה וייעוץ משכנתאות. הוצאתי רישיון לייעוץ השקעות, ואחר-כך לימדתי במכללה למנהל.

היה לה, ואז…

בכל מה שקשור לרובד הכלכלי באמת התקדמתי. החשבון טפח יופי, והייתה אחלה משכורת, והיה רכב, והייתה את כל ההילה. הכל לפי ה"טייטל". אם אנשים מבחוץ יסתכלו הם יגידו "וואו, איזה מסלול מדהים, איך הבחורה הצעירה הזאת קידמה את עצמה".

אבל היו את הרגעים שרק בן אדם לבד עם עצמו יכול לחוש, ויזדהו עם זה הרבה אנשים שיקראו את זה; זה להניח בסוף יום את הראש על הכרית ולהרגיש תחושת ריקנות מטורפת. זה מגיע בווליום מאוד קטן בהתחלה, ואת לא מזהה. ואז את פורקת את זה בבגדים: "טוב אני קצת לא מרגישה טוב עם עצמי, אני אלך לקנות בגד". 4000 ש"ח בזארה או קסטרו, תוך שכנוע פנימי מאוד חזק שאני באמת זקוקה לבגדים האלה.

ככל שהווליום עולה ואת מבינה שיש לך הרבה בגדים, את מחפשת מה הסיבה שקנית את זה עכשיו: "רגע, יש לי את הנעל הזאת בשחור, אבל אין לי אותה בקטיפה". את ממש מתרצת לעצמך, בדיוק כמו באכילה רגשית.

ופתאום הארון בגדים כל כך מפוצץ, ואני מסתכלת עליו ואומרת, "מה קרה פה? רק לפני יומיים קניתי בגדים, עוד לא פרקתי את השקיות בכלל, ואני חוזרת אחרי 4 ימים עם עוד שקיות" – משהו שם לא נרגע.

ובאותה נשימה את הולכת לישון בלילה ולא טוב לך, את מרגישה הבן אדם הכי בודד בעולם, למרות שאת מוקפת בכל האנשים הכי מדהימים שיש, ולמרות שיש לך משפחה נפלאה. הרגשתי שיש לי הכל אבל אין לי כלום. ואנשים לא הבינו מה אני רוצה. "מה חג'ג', מה נסגר איתך, יש לך הכל, תראי איזה מהממת את, תראי באיזה תפקיד את, איזו משפחה, איזה חברים, כולם אוהבים אותך". אף אחד לא באמת הבין מה אני עוברת בנפש.

בסוף זה הגיע למצב שהגוף הפיזי שלי קרס. כל שנה התפתחו אצלי עוד סוגים של אלרגיות, התקפים של קשיי נשימה, מיגרנות ועוד הרבה מאוד דברים שסבלתי מהם. וכשהנפש לא מוצאת מרגוע את פתאום מבינה שמשהו מקולקל. ואז מתחילה להישאל שאלת השאלות: "איך יכול להיות? אבל הגעתי ליעד שלי אני בקצב הנכון, יש לי כסף". פתאום המשפט הזה שאמרתי לעצמי "כשיהיה לי אז…" כבר קיבל משמעות אחרת, כבר הפך ללא רלוונטי.

 

נקודת המפנה

מתוך הכאב הגדול התחלתי ללכת לשיעורי תורה. התחלתי לקשר את כל הבריאה להתפתחות שלנו. לא מהמקום של הדת – אני לוקחת את כל התורה כמהות הרוחנית שלנו. התחלתי לחקור את הרבדים האלה ולהתבונן בנפש שלי. וכשקיבלתי תשובות, פתאום ראיתי שאני נכנסת לאיזשהו איזון רגשי מסוים. ופתאום קלטתי שאני פחות קונה. "איזה קטע, חודשיים לא הייתי בזארה". "איזה קטע, כמה זמן לא הייתי במסעדות". "יו כבר לא טסתי לחו"ל שנה". הבנתי שיש פה משהו.

התחלתי להתבונן על כל קבלת החלטה כלכלית ולהבין כתוצאה מאיזה מצב רגשי היא התקבלה. התחלתי לשאול את עצמי לפני שאני מחליטה לקנות משהו: באיזה מצב רגשי אני נמצאת? מה הסיבה שאני מקבלת את ההחלטה שאני מקבלת? ואז יצרתי התבוננות גם עם המשפחה שלי. התחלתי לשאול אותם: "תגידו, מה עברתם החודש ברמה הרגשית? מה היה פה כשקיבלתם את ההחלטה הזאת? מה קרה פה שגרם לכם ללכת למסעדה?".

התחלתי לראות שיש קשר מובהק בין החוויות הרגשיות שלנו לקבלת ההחלטות הכלכליות שלנו. ראיתי שכל פעם שבן אדם חווה חוויה רגשית – בין אם היא מאוד טובה או מאוד קשוחה – שתיהן מתפרקות בחומר. "אני בהיי מטורף אז בא לי עכשיו לפרגן לעצמי איזה נס קפה בארומה". או "אני בדאון מטורף אז בא לי לפנק את עצמי בנס בארומה". זה סבבה לקנות נס, השאלה מאיזה מקום זה מגיע – מצורך או מרצון. האם רע לי ובא לי להרגיש טוב עם עצמי? פה קבלת ההחלטה לא נעשית בצורה נכונה. או האם סבבה לי עם עצמי ואני פשוט רוצה?

על ההבדל בין רוצה לצריכה

הרבה פעמים אנחנו הופכים את הרצונות שלנו לצרכים – "אני צריכה את זה ואני צריכה את זה". "אני חייבת את החופשה". אנחנו לא חייבים שום דבר. הכל זה בחירה. הכל זה רצון שמשרת אותנו לטובת משהו שנותן לנו להרגיש טוב יותר.

חשוב להבין שאנחנו חיבור של חומר ורוח. חומר זה כל דבר חיצוני, וכסף זה תרגום לכל חומר שקיים סביבנו – החשמל, המים שאנחנו שותים, הבגדים שלנו, הפלאפון, הספה – זה הכל כסף. ומנגד יש את הרוח, שזה מה הנפש שלנו באמת רוצה להרגיש. החומר אמור לתמוך במה שהרוח רוצה להרגיש. אבל הרבה מאוד פעמים, כל מי שלא באמת חי את הערכים שלו ויודע מה הוא באמת רוצה, לוקח חומר שלא נכון לנפש שלו. ואז מתוך זה נכנסים ללופ של "אף פעם לא מספיק לי". התולעת כל הזמן מגרדת.

העניין הוא שלא מלמדים אותנו לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים. אף אחד לא בא ושואל ילד "מה אתה רוצה?". מסרסים לנו את המערכת הרצונית ע"י פקודות – מתי להגיע לביה"ס, מתי נכון לאכול, ילד אפילו צריך לבקש אישור על הרמה הכי בסיסית שזה לקום לשירותים.

החיבור לרצון

המערכת הרצונית מתחילה להיכנס לאיזשהו שיח פנימי רק אחרי שאנחנו מתנתקים מהמסגרת, שזה בדרך כלל אחרי מסגרת צבאית או אחרי תואר, כשפתאום אנחנו מגלים עולם שלם של אפשרויות שלא הינו מודעים אליו לפני. ואז מתחיל הלופ. כי לאורך שנים מציגים לנו איזה נוסחה להצלחה, כשאומרים לנו "בואו תעשו איקס ואז תרוויחו", ופתאום יוצאים מהמסגרת הזאת בגיל 21 או 25 ומגלים שאין את הרווח שהבטיחו לנו כל השנים. ואז מתחילה תחושת ריקנות, ואנחנו מחפשים למלא אותה על ידי חומר – וזה מכניס אותנו למעגל המינוס.

אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו באמת רוצים, אנחנו לא יכולים לקבל החלטה נכונה להתפתחות שלנו. וכשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אין לנו גבול, ואם אין לנו גבול – אין לנו חופש, ואז כל המערכת מתקלקלת. אז אחד הדברים החשובים בקורס הוא ליצור את הגבול הזה.

אני כל כך מאמינה בתהליך שאנשים עוברים אצלנו, שאני אומרת שאם ילד בגיל 16 יכיר את הערכים והרצונות שלו, וילמד לקבל החלטות יחד עם שילוב פרקטי הוא מסודר. יש לנו עבודה נשמתית שלשמה הגענו; לא הגענו בשביל לרדוף אחרי מכונית יקרה או אחרי דירה של 20 חדרים. פשוט הלופ של החומר הסית אותנו מהמסלול שלשמו הגענו לעולם הזה.

איך מה שעברת בבית כילדה מתחבר למה שאת מלמדת כיום?

היום אני מבינה שלהימורים יש השפעה מאוד חזקה על הנפש הפנימית שלנו. ושבסופו של יום, בכל אחד מאיתנו קיים מהמר כלכלי פנימי שמנהל את קבלת ההחלטות שלו באופן לא מודע. הימור כלכלי הוא כל החלטה רגעית שהתקבלה ממקור רגשי ללא כל יכולת לווסת אותה למציאות הקיימת ממקום שכלתני.

ההימור הכלכלי לא מגיע לידי ביטוי רק בקזינו, קלפים ומילוי ווינר, אלא גם באכילה רגשית, קניות בגדים ללא הפסקה ועוד. עם הזמן זה הופך להיות התמכרות. וזה הופך לדפוס שמונע מהאדם לממש את המטרות שלו בחיים, מבלי אפילו להבין זאת.

ברגע שאדם עובר תהליך פנימי של מודעות והתפתחות כלכלית, שמוביל להתעוררות הנפש, המהמר מקבל תפקיד אחר בניהול העצמי של האדם. לכן חלק חשוב בקורס הוא מודעות לקבלת ההחלטות שלנו ולערכים שלנו. ככל שנייצר הלימה בין הנפש להחלטות שלנו נצליח להפסיק להיות המהמרים של עצמנו.

יש המון קורסים לשפע וקורסים כלכליים – המודל שלך באמת מיוחד. איך פיתחת אותו?

תמיד היו לי אקסלים והייתי עושה דוחות כלכליים – עוד לפני שהיה לי עסק וכאלה. החברים והמשפחה היו מתייעצים איתי ברובד הכלכלי – זה תמיד היה השיח איתי. כשלמדתי כלכלת המשפחה ועשיתי ליוויים, ראיתי מלא אקסלים, ושמתי לב שבכל פעם שליוויתי אנשים, אחרי חצי שנה הם היו חוזרים לאותם הדפוסים. לא משנה איזה תכנית כלכלית הצגתי – אחרי חצי שנה הם היו חוזרים אחורה.

אמרתי לעצמי שלא הגיוני שלבן אדם יש תכנית פרקטית והוא לא עומד בה. כי איך יכול להיות שבמשפחה איקס אני רואה מלא מלא הוצאות על מזון, ובמשפחה אחרת מלא הוצאות על חופשות, ולמשפחה אחרת אין הוצאות בכלל – וכולם באותו מינוס של 30,000-40,000 ועם הלוואות. הבנתי שיש פה עולם שלם מעבר שלא נוגעים בו.

מה זה העולם הזה שלא נוגעים בו?

אנחנו יצוריים אנושיים שנמצאים 24/7 במנעד רגשי, שעולה ויורד ללא הפסקה. גולת הכותרת בהתנהלות כלכלית נכונה היא להוביל את המנעד הזה לנקודת איזון. כשאנחנו מנסים לחנך את הנפש שלנו להתנהל רק על פי אקסל, שמציג נתונים שחור על גבי לבן – אנחנו מדחיקים עולם אפור שלם, שאותו הנפש מדברת דרך כל מה שקורה בחשבון הבנק שלנו.

לצערי, מה שמוביל אנשים להמשיך להגדיל מסגרת בבנק, לקחת הלוואות, לחלק לתשלומים ואפילו לפתוח חשבון בנק נוסף – זה כי באופן לא מודע הם עסוקים בלקנות רגש מסויים, שיעניק להם תחושה טובה בכאן ועכשיו. גם אם היא רגעית נורא. במקום לעבוד על מהות הנפש שלנו, כדי להבין מה הסיבה שהיא מרגישה כפי שהיא מרגישה.

כתיבת הקורס

אני תמיד אומרת שכשאנחנו בשליחות אנחנו פשוט הופכים להיות צינור, ויש הארות תוך כדי. אז אחרי כל מפגש של ליווי כלכלי הייתי כותבת את ההארה שקפצה לי. ואז שמתי לב שקופצות לי אותן ההארות בכל פעם. "איזה קטע, הזוג הזה חווה כמו הזוג ההוא רק בתחפושת אחרת". כשהבנתי שכולם סובלים מאותם תסמינים ושיש פה סיסטם מסוים, אז אמרתי "יאללה, ננגיש את זה לקהל רחב יותר". וככה התחלתי לכתוב את הקורס.

בהמלצת המטפלת שלי טסתי לאילת לשבוע, השתקתי את הטלפון ואמרתי לחברים ולמשפחה לא לשלוח לי הודעות. לקחתי את הדפים ואת כל מה שספגתי עד אותו היום, ופשוט כתבתי ואיגדתי הכל – איך התחלתי, מה עשיתי, אילו תובנות היו לי מהדברים שלמדתי.

הבנתי שיש לי אג'נדה; שלא משנה עם מי אני מדברת, אני נותנת את אותן התשובות, ואף אחד לא מצליח לערער אותי. הרגשתי שפתאום יש לי סנטר פנימי חזק; אמונה שכל בן אדם צריך לעבור את זה, ושמי שלא עובר את זה מפספס משהו בחיים שלו.

הייתה לך משרה מאוד בטוחה ונחשבת עם הרבה כסף, ואז פשוט החלטת שאת רוצה לעזור לאנשים ולפתוח עסק?

נכון מאוד. עשיתי את זה מתוך אחריות מסוימת. כשאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, זה לא לבוא ולשבור הכל. זה נבנה לאט לאט. כתבתי חומרים הרבה מאוד זמן עד שיצאתי עם זה החוצה. זה לא שברגע שמזהים את הייעוד הכל ללה-לנד ותותים; יש הרבה מאוד אתגרים, וזה באמת לבוא ולעבוד על זה – זו יצירת חיים.

אילו אתגרים היו לך למשל?

הבדידות העסקית. אחרי שנים של להיות תמיד עם אנשים, פתאום את מוצאת את עצמך יוצרת ומעניקה – אבל אין את הפידבק מהחברה. את הופכת להיות המנהלת של עצמך, ויש פה משבר מסוים שהרבה מאוד בעלי עסקים חוטפים עליו לופ רגשי ולא יודעים לתת לו מענה.

מה עזר לך?

טיפולים וערכים. כשהבדידות נוצרה ראיתי שאני מוותרת על דברים שחשובים לי. אנחנו כבעלות עסקים מתרצות את זה לעצמנו: "לא נורא אני אדחה את הפגישה עם החברה".. "טוב עוד שקף אחד ואני אתחיל כבר את האימון בשמונה". או "לא נורא מחר אני אתאמן".

חלק מהתהליך שלי היה לייצר גבול. זה חשוב לבעלי עסק לדעת – לא להפוך את העסק לחיים. היום, עם כל הרצון לעוד סגירת עסקה – אני עוצרת. אם החלטתי שהיום אני מסיימת ב-17:00, גם אם ב-17:15 יתקשר אלי לקוח זה לא יקרה. אם הגדרתי שב-17:30 אני בחדר כושר, אז אני בחדר כושר. זה קשור גם לערכים עסקיים – מה הערכים והגבולות שלי בעסק.

כשאנחנו מגלים את הייעוד, אנחנו במקסימום אדרנלין ושוכחים את הכל מסביב. ומאוד חשוב להתפתח בנקודת איזון. לא לוותר על מפגשים עם חברות או על ארוחות. זה גם קורה לבנות שנכנסות לזוגיות, ופתאום מפסיקות להיפגש עם חברות או להתאמן. או לאנשים שמתחילים לעשות כושר ושוכחים מכל השאר. זה הקצוות של "הכל או כלום". ודווקא דרך נקודת איזון אפשר לפתח תודעת שפע, לחיות שפע, ולהרגיש את השלווה והסיפוק – שזה מה שאנשים רוצים בסופו של דבר.

אני עד היום לפעמים תופסת את עצמי על-חם במקומות האלה, כי אנחנו בני אדם. כשאת מתרחבת בעסק, זה להתבונן ולהגיד "אוקי אני עכשיו כלי גדול יותר, איך אני לא חוזרת למקום הזה ונשאבת לאדרנלין המטורף שהכלי גדל?". זה כל הזמן להתבונן ולדייק את הערכים.

איך התמודדת עם הקולות האלה מהסביבה של "מה את מוותרת על משרה בטוחה" ו"השתגעת עכשיו להקים עסק"?

האמונה העצמית נוצרה לי מהספורט. כשהגדרתי לעצמי שאני רוצה להיות אלופת ישראל, אז הייתי. בכל פעם הייתי שמה לעצמי יעדים, הייתי משיגה אותם. גם אמרתי לעצמי "אבל אוקי מה יקרה אם תעזבי? מקסימום יש לך כבר את התעודה, יש לך את מה שאת רוצה. יקבלו אותך – אם זה לא יהיה פה אז במקום אחר.

עשית בעצם דיאלוג עם הפחד.

כן, ידעתי לייצר לעצמי את הרשת בטחון. התארגנתי גם ברמה הכלכלית – זה לא לעזוב כשאני בלי כסף. התבוננתי בחשבון בנק, ואמרתי: "אוקי, מה ההוצאות שיש לי ברמה החודשית? כמה כסף יש לי כרגע? לכמה זמן מחייה זה מספיק?". ממש בניתי מפה כלכלית, ושייכתי אליה את קבלת ההחלטות שלי.

עם מי להתייעץ

לא משנה אילו קולות ורעשי רקע היו, כל הזמן חינכתי את עצמי את מי לשאול שאלות. יש לנו נטייה לרצות להקשיב לכולם, אבל אנחנו צריכים לדעת עם מי להתייעץ. תמיד דאגתי להתייעץ עם אנשים שאני רואה בהם השראה; אנשים שמממשים את המקום שאליו אני רוצה להגיע בחיים.

אבא שלי גם עצמאי אבל הוא לא חי את האג'נדה שאני מאמינה בה, אז ידעתי לא להקשיב לעצות שלו בתחום הכלכלי. גם לא הקשבתי לעצות של שכירים. יש כאלה שיגידו שזו יהירות, אבל נשארתי מאוד נאמנה למקום של אני יודעת ממי אני הולכת לבקש את העצות; ובכל פעם כשהגיע הרעש פשוט חסמתי אותו בצורה אוטומטית – "לא שאלתי את דעתכם, כשאני אשאל אני אשמח לקבל תשובה". זה היה עם חיוך כמובן, אבל הסביבה לא תמיד קיבלה את זה בצורה נכונה.

רק לפני שבועיים אבא שלי היה אצלי בעסק ואמר למישהי שמלווה אותי בפיתוח מערכת לעסק: "את יודעת, אף פעם לא האמנתי בבת שלי, לא חשבתי שהיא באמת תגיע לאן שהיא אמרה, תמיד חשבתי שהיא מדברת מעל הפופיק שלה". זה צבט, אבל באיזשהו אופן אני גם מבינה אותו, כי הוא דיבר מתוך הפחדים שלו. והרבה פעמים אנחנו מתייעצים עם אנשים שנותנים לנו עצות מתוך הפחדים שלהם.

אז אני אומרת, תמיד תדברו עם מי שהגיע מעל למקום שאתם נמצאים היום – לא ברמה כלכלית חלילה, כולנו בני אדם בגובה העיניים. אלא ברמת ההישגיות. אם אתה עוסק פטור, תיקח מלווה עסקי שהוא עוסק מורשה, אם אתה עוסק מורשה תתייעץ עם מישהו שהוא בעל חברה. כלומר תמיד תיקח את השלב הבא – כמובן עם חיבור לערכים.

למשל בעל חברה שמנתק שיחה מלקוח ואומר: "איזה לקוח מעצבן" דורך לי על ערך של נאמנות. למדתי בדרך הכואבת שאם אדם לא משקף את הערכים שלי, לא משנה כמה כסף הוא יכול לגרום לי לעשות – לא נכון לי לשתף איתו פעולה.

יש לך עוד טיפ למי שרוצה להגשים את עצמו?

אם אין לכם אמונה פנימית שאתם יכולים וראויים להשיג את מה שאתם רוצים – אז אל תעשו את זה בכלל. צריך לפעול מהבטן בצורה של "אני לא רואה אופציה שזה לא קורה". אני חושבת שזה כתוצאה מאיך שגדלתי – לא ראיתי חומות אף פעם. הרי אלה שיצרו מטוס או בנק – הם בשר ודם בדיוק כמוני, אז למה שאני לא אצליח? המשפט: "אין אופציה שאני לא מצליחה" הולך איתי כל הזמן.

ומה לגבי מי שאין לו אמונה בילט-אין בעצמו?

הוא יכול לפתח אותה בצעדים קטנים. אם הוא רוצה להגיע לוויז'ן מאוד גדול – אז להתחיל לראות את הפידבקים והאישורים לצעדים המאוד קטנים שהוא עושה. זה אומר שבמקום לעשות עכשיו כנס עכשיו בבית ציוני אמריקה, תעשה בבית עם ארבעה כיסאות. יבואו שניים? תקבל על זה אישור – "איזה כיף שהגיעו אלי חמישים אחוז".

אני זוכרת שלכנס הראשון שלי הגיעו 7 אנשים, כולל אמא, חברה ובת דודה שלי. הגדרתי את זה ככנס למרות שזה היה בסלון של חברה. אז מתחילים ממשהו, וזה תמיד מתרחב ומתעצב, הרי גם אצן מוביל באולפיאדה התחיל בזחילה בחודשים הראשונים להיוולדות שלו.