לרובנו יש אובססיות כאלו אחרות; דברים שאנחנו יכולים לעשות בלי סוף, או שאנחנו לא מצליחים להפסיק לעשות. דברים שאנחנו – או אנשים אחרים – בטוחים שאנחנו מבזבזים עליהם זמן. אלו דברים שהרבה פעמים אנחנו מבקרים את עצמנו עליהם. אנחנו לעיתים מתביישים בהם ומנסים להסתיר. או פשוט מתאמצים להשקיע בהם פחות זמן.
הדברים האלו הם חלק מהייחודיות שלנו, והם מכוונים אותנו לייעוד ולדרך הנכונה לנו. בפוסט אתן דוגמאות כדי להמחיש את זה, ואקנח בכמה שאלות שיכולות לעזור לכם לדייק את הייעוד שלכם.
נתחיל עם שיתוף אישי:
שכשהייתי נערה אהבתי לקרוא עיתוני לאישה. אבא שלי צחק עלי שאני קלת דעת. וגם אני בתוכי התביישתי בזה. זה הצטייר לי כמשהו שטחי. ובכל זאת, בכל שבת כשהיינו מגיעים לבית של סבתא שלי, הייתי שולפת לי כמה גיליונות מהערימה על שולחן הסלון – וצוללת לתוכם.
באיזשהו שלב שאלתי את עצמי מה בעצם מעניין אותי ב"לאישה". ואז הבנתי שמה שמעניין אותי – זה לקרוא סיפורי חיים. עניין אותי להבין איך אנשים הגיעו לאיפה שהם הגיעו. לצורך העניין, מדורי הרכילות והיופי לא עניינו אותי.
כיום אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בעסק שלי זה ראיונות עם אנשים מעוררי השראה להגשמה. בראיונות האלו, מה שהכי מעניין אותי לשמוע ולהציג לקוראים/מאזינים – זה את התהליך שהמרואיינים עברו כדי להגיע למקום בו הם נמצאים. מעניין אותי איך הם הבינו מה הם רוצים לעשות. ועם אילו פחדים ואתגרים הם התמודדו בדרך.
דוגמאות מהראיונות
אצל הרבה מהמרואיינים אפשר לראות שהייעוד שלהם קשור לדברים שהם תמיד נמשכו לעשות, אבל ניסו לשנות בעצמם. למשל: רעות פילד הקימה את ידיים פשוטות – עסק שבו היא עושה עם אנשים את המשימות של החיים שקשה להם לעשות לבד. בראיון היא מספרת:
"…זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנהייתי אמא, שיכולתי לפגוש את עצמי, לנוח, ולשאול מה טוב לי. ושמתי לב שאני לא נחה. כל הזמן עשיתי משהו – תפרתי וילונות, בישלתי ליולדות בישוב, ארגנתי את הבית. אמרתי לעצמי: “רעות לכי לישון, סעי לים… את יכולה לעשות מה שבא לך, תנוחי״. עד שהרפיתי מההתנגדות לזה, ואמרתי: “טוב, זו אחת האיכויות שלי. אני פשוט בנאדם של עשייה, ואני יכולה להכיר בזה כאיכות, ולהפסיק לבעוט בזה ולנסות להיות משהו אחר”.
דוגמה נוספת לכך היא מעיין בן דוד, חברה קרובה שלי. במשך עשר שנים מעיין הייתה אובססיבית לפינוי חפצים. היא מעולם לא היתה אגרנית, ובכל זאת הרגישה שהחפצים סוגרים עליה. היא עשתה תהליך אינטנסיבי, ופינתה באובססיביות חפצים מהמרחב של. כולל מחיקת כל המיילים – גם מהארכיון.
מתישהו בתהליך היא הבינה שדרך זה היא יוצרת לעצמה את החיים שהיא באמת רוצה; שדרך פינוי החפצים שהיא לא רוצה, היא יוצרת מקום בחיים שלה למה שהיא כן רוצה. ובאמת, כל מיני דברים שהיא שנים חלמה לעשות התחילו פתאום לקרות מעצמם. תוך כדי התהליך, היא גם פיתחה כלים לקבלת החלטות ולהתמודדות עם עומס המידע. לדעתי היא עוד תעזור להרבה אנשים עם מה שהיא למדה בדרך שלה.
ומה אם לא יהיה סוף לאובססיה ונבזבז עליה את כל חיינו?
אחד הדברים שמפחידים אותנו בלהתמסר לאובססיות שלנו, הוא שלא יהיה לזה סוף. מעיין תארה את זה יפה:
"היו לי שיחות עם עצמי של “מה יש לך, את אובססיבית, זה בחיים לא ייגמר. ואני יודעת, אחרי שאת תסיימי את החפצים את תעברי לקלסרים, ואז משם למחשב, ואז שם את תתחילי לדייק את הטקסטים עצמם – ואת בחיים לא תצאי מזה”. זה פחד ממשי שהיה לי.
לשמחתי הרבה, הדרייב שהיה לי לעשות את זה היה יותר חזק מהפחד. ובזכות זה שהמשכתי, היום אני יכולה להגיד שכן יש לזה סוף. באיזושהי רמה זה ממשיך, אבל זה כבר חלק מהחיים, זה כבר חלק מניקיון בריא של החיים".
אז למרות הפחד הגדול שזה לא ייגמר, כשנותנים מקום לתשוקה או האובססיה, לא רק שזה מוביל אותנו למקומות הנכונים לנו, בסוף זה גם מתאזן.
שוב אני 🙂
אני מכירה את זה על עצמי. לפני שנתיים למשל גיליתי את מרווין – סופרטול לפרודוקטיביות. במשך ימים, לילות לבנים, שבועות וחודשים חקרתי את המערכת באובססיביות. זו מערכת שכל הזמן יש בה חידושים, במיוחד בתקופה ההיא, כשהמערכת היתה בשלבי פיתוח מתקדם. ואני? אוהבת חידושים, אוהבת לגלות דרכים חדשות להתייעלות, ומאוהבת במרווין. כך שהקדשתי שעות על גבי שעות לחקור את כל האפשרויות, ולמצוא את הדרך המתאימה לי לעבוד עם המערכת.
לבלות שעות בתוך אפליקצית משימות וכל הזמן להתעסק בה זה לא בדיוק פרודוקטיבי. המטרה הרי היא שהמערכת תעזור לנו ושלא נשתעבד אליה. לשמחתי, כבר הייתי מיומנת בלזהות שאובסססיות שלי יכולות בהמשך לשרת אחרים. כך שלעומת פעמים אחרות בעבר – לא הלקיתי את עצמי על הזמן שאני "מבזבזת". זיהיתי שהמחקר שאני עושה לגבי המערכת יעשה בעתיד שירות לאחרים שמתעניינים בה – ושאין להם את הזמן או החשק לחקור אותה כמוני. לשמחתי והנאתי כיום אני באמת עושה הדרכות אישיות על מרווין. אם מעניין אתכם צרו איתי קשר.
ולגבי הפחד שלא יהיה לזה סוף: כיום אני עדיין משתמשת במרווין. אני עדיין מתרגשת כל פעם מחדש משינויים ושיפורים שיוצאים במערכת. אבל אני כבר כמעט לא משקיעה זמן בללמוד את המערכת. כמו שמעיין אמרה – זה כמו נקיון בריא של החיים. כשיש עדכונים אני בודקת מה התחדש, ואם זה רלוונטי לצרכים שלי – אני מתעמקת. לפני פגישות ייעוץ אני שואלת את המיועצים לאילו צרכים הם צריכים את המערכת, ואם יש צורך בכלי במערכת שאני לא מכירה, אני יושבת ללמוד את זה ומספקת את סקרנותי על הדרך 🙂
קורה גם שמשהו שהיינו אובססיסים לגביו כבר לגמרי לא מעניין אותנו בכלל. זה לגמרי בסדר. זה טבעי ש"נגמר" לנו מתחביבים, תשוקות, דברים שהלהיבו אותנו ואפילו מערכות יחסים. אנחנו לא אמורים בהכרח לעסוק באותו הדבר כל החיים. ויש דברים שהם פשוט שלב בדרך שלנו, ומכוונים אותנו לשלב אחר. הרחבתי על זה בספר: לתת לעצמך לקרות.
איך אפשר להבדיל בין אובססיה שמסמנת לנו על הנתיב שלנו לבין OCD פתולוגי?
לבחון את המניע
מאיזה מקום אנחנו פועלים? האם אנחנו פועלים מתוך אהבה, תשוקה, סקרנות, משיכה טבעית? או שזה נובע מפחד וחרדה? האם העשייה האובססיבית מגיעה כדי למנוע דבר נורא שיקרה אם לא נעשה אותה? או שזה פשוט מה שמלהיב אותנו לעשות? האם אנחנו בורחים ממשהו או הולכים אל משהו שאנחנו באמת רוצים לעשות?
זה למשל מה שמעיין אמרה לגבי האינטנסיביות שבה עשתה את תהליך פינוי החפצים שלה:
"היה לי דרייב מטורף לזה ולא רציתי לעצור אותו. זה היה לי נעים. פשוט קמתי בבוקר, והרגשתי שהדבר הכי מרגש שיכול לקרות היום זה חמש שקיות ענקיות שאני אוציא מהבית".
2. לבחון את האנרגיה שלנו
האם יש לנו אנרגיה לזה? איך אנחנו מרגישים בזמן שאנחנו עוסקים באובססיה? האם אנחנו מרגישים מלאות? האם אנחנו נטענים באנרגיה? או שאנחנו פשוט מרגיעים נקודתית חרדה או רגש שמפעיל אותנו?
אחת האינדקציות הטובות היא לדברים שמכוונים אותנו לנתיב שלנו הם הדברים שאנחנו מתמלאים אנריגה מלעשות גם בימים שאין לנו חשק לכלום.
אפשר לראות את זה בעוד משהו שמעיין סיפרה לי וירד בעריכה.
"הייתי מאוד חולה כמעט שבועיים. היה לי וירוס ממש קשה, ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום. אפילו לא לכתוב לעצמי ביומן או לעבוד על דברים במחשב. הדבר היחיד שהיה לי כוח פתאום לעשות זה לקרוא את היומנים שלי – את החלקים שהיו מוקלדים במחשב. זה היה פאקינג 700 עמודי וורד! ופתאום הרגשתי שמסקרן אותי לחזור לזה".
במילים אחרות: זה מה שהיה לה כוח לעשות כשלא היה לה כוח לכלום.
בחלק הזה היא מספרת איך היא התחילה לפנות את היומנים האישיים שלה. היא המשיכה לעבור על היומנים ולמחוק חלקים שלמים. עד שהגיעה למצב שנשאר לה קובץ של כמה עמודים בודדים(!), שמתמצת את מה שהיה לה משמעותי לשמור. אם מעניין אתכם לשמוע על זה עוד, כתבו לי ואבקש ממנה להקליט על זה סרטון.
צידה לדרך לזיהוי הייעוד
1. שאלות להרהור
יש כל מיני שאלות שיכולות לעזור להאיר על האובססיות, תשוקות והדברים שמרכיבים את הייעוד שלנו או מכוונים אליו. הנה כמה שרלוונטיות למה שדיברנו בפוסט:
- על מה לדעתכם אתם מבזבזים את הזמן שלכם?
- כשאתם מבזבזים זמן בפייסבוק – מה אתם עושים? לאילו קבוצות אתם נכנסים? לאילו פוסטים אתם נמשכים? באיזה דיונים אתם משתתפים?
- לאן הסקרנות שלכם הולכת בזמנים אחרים מול המסך? מה אתם נוטים לחפש בגוגל או ביוטיוב? לאיזה בלוגים אתם נכנסים?
- איזה סוג סדרות אתם רואים? מה מעניין אתכם בהן?
- מה עוד אתם עושים כשאתם "לא עושים כלום" ו"מבזבזים את הזמן"?
- ל-מה יש לכם אנרגיה וחשק גם כשאין להם כוח לכלום?
תנו לעצמכם זמן להתבונן ולהרהר בשאלות האלו. נסו להתבונן במה אתם עושים כשאתם לכאורה מבזבזים זמן, וגם להבחין מתי הפעולה היא כדי לאלחש איזשהו רגש, ומתי היא מגיעה בעקבות סקרנות ומשיכה פנימית.
ואם אתם אובססיביים לגבי שאלות מהסוג הזה או פשוט רוצים שאלות לזיהוי מרכיבים נוספים של הייעוד, יש כאן: השאלון לזיהוי התשוקות והיכולות הייחודיות שלך.
2. ראיונות השראה עם אנשים שחיים את הייעוד
את כל הראיונות שעשיתי אפשר לקרוא כאן.
בראיונות המצולמים אפשר לצפות במרוכז בפלייליסט ביוטיוב.
וכאן יש את הראיונות שהזכרתי בראיון:
* איך רעות יצרה לעצמה את המקצוע שהיא הכי היתה צריכה
* איך מעיין יצרה את החיים שהיא רוצה דרך פינוי חפצים
המחשה לסיום דרך הראיונות
הראיונות לא התחילו מתוך חשיבה עסקית. זה פשוט היה משהו שפתאום היה לי חשק גדול לעשות. או יותר נכון – היו כמה אנשים ספציפיים שרציתי להביא את הסיפור שלהם לקהל. אחד מהם היה היה אריק אבר. אריק מתפרנס רק מאמנות כל חייו הבוגרים, הוא ממקימי ומנהלי תנועת הפואטרי סלאם ובישראל, ואחד הפרמפורמים הבולטים בה.
אריק היה המרואיין הראשון שלי. המון זמן דחיתי את הראיון איתו. הייתי בטוחה שאני לא יודעת לראיין. לשמחתי בסוף נתתי לתשוקה להוביל אותי. ואז גיליתי שאני בעצם טובה בזה (ככה אומרים), שזה תורם לי לעסק, והכי חשוב – שזה אחד הדברים שאני הכי נהנית לעשות. מעניין שהשם של הראיון הזה הוא "הויז'ן הוא תמיד הצעד הבא". כי באמת החזון והייעוד מתגלים כשאנחנו הולכים צעד אחר צעד בעקבות התשוקה – או האובססיה.
לסיום, אשמח לשמוע מכם:
ל-מה אתם אובססיבים?
האם זיהיתם איזו אובססיה חבויה בעקבות הפוסט?
האם הפוסט הרגיע אתכם ועזר לכם לקבל משהו נוסף בעצמכם?
מוזמנים לכתוב לי פה למטה. תמיד כיף לי (ומאמינה שלכל יוצר/ת) לקרוא תגובות, וזה גם עוזר להפיץ את הפוסט לעוד אנשים שיכולים להיתרם ממנו 🙂
פוסטים קשורים שאולי יעניינו אותך
הקלות הבלתי נסבלת של למצוא את הייעוד
זמן קריאה: 2 דקות לכל אחד מאיתנו יש נושאים מרכזיים שמעסיקים אותו בחיים; שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו שוב ושוב לאורך החיים, אתגרים שאנחנו מתמודדים איתם, תחומים שלא פשוטים
מה זה בעצם ייעוד ואיך לחיות אותו כבר עכשיו (לא מה שחשבת)
זמן קריאה: 4 דקות אם אני צריכה להגיד במשפט אחד מה זה ייעוד, אז זה "להיות עצמנו, ולשכלל את מי שאנחנו". תיכף אסביר מה זה אומר, אבל קודם אני
החסמים שמפריעים לנו למצוא את הכיוון ולהגשים חלומות
זמן קריאה: 2 דקות אני מלווה בשנים האחרונות אנשים שמחפשים את הייעוד שלהם וגם אנשים שיודעים מה השליחות שלהם ורוצים לצאת איתה לאור. ויותר ויותר אני רואה איך החסמים