פעם אם הייתי רוצה מישהו, הייתי מתחילה איתו. וממשיכה; ממשיכה להראות לו שאני בעניין, ממשיכה ליזום מפגשים, ממשיכה לעשות צעדים כדי שהקשר יקרה. לפעמים הצליח לי, אבל ברוב הפעמים זה הרס לי סיכוי לקשרים – אפילו עם כאלו שהיו בעניין. גם אם את כבר היינו הופכים לזוג – או שהייתי גומרת ברבע שעה יחסים שהיו אמורים להספיק לשנה, ו/או שלאורך כל הקשר הייתי בחוסר בטחון כי לא הרגשתי שהצד השני בקטע, והבחור היה מלא בספקות לגבי הקשר – כי בתחושה שלו, הוא לא לגמרי בחר בו. במשך שנים התהדרתי בזה ש"אני לא משחקת משחקים" והמשכתי להתנהג בצורה הזו, מתוך אמונה ש"עם הבחור הנכון זה לא יהרוס". אבל מתישהו הבנתי שזה בכלל לא עניין של משחקים. הבנתי שזה עניין של נתינה ושל איפשור; של לתת זמן וספייס לצד השני להבין מה הוא רוצה, ליזום, לפעול.
אז למה אני פתאום מדברת על חיזור ומספרת לכם על חיי הרומנטיים? כי קלטתי שזה ממש מתחבר ליצירת מציאות ולתהליכי הגשמה. אני יכולה להסביר את זה דרך אנרגיה נקבית ואנרגיה זכרית והיחסים המתבקשים ביניהם (לא רק בין גברים לנשים), אבל אני רוצה דווקא לדבר על זה מכיוון אחר: ספייס. וחוסר מאמץ.
נתחיל מספייס. בין שני אנשים יש מרחב אנרגטי מסוים; דמיינו ציר לינארי של 100%, שבכל קצה שלו עומד אחד מהצדדים.
אם אנחנו הולכים 100% מהדרך לקראת הצד השני – זה לא משאיר לו/ה מרחב לעשות צעדים כלפינו. מעבר לזה, זה כנראה יחנוק אותו ויגרום לו ללכת אחורה כדי לנשום. זה ככה לא רק ביחסים רומנטיים – זה ככה בכל מערכת יחסים בה צד אחד מתאמץ ודוחף יותר מדי. וזה לא רק במערכות יחסים, אלא עם כל דבר שאנחנו רוצים. אם אנחנו מאוד מתאמצים כדי שמשהו יקרה – אנחנו לא מאפשרים ספייס להזדמנויות ואפשרויות להגיע אלינו; אנחנו אנרגטית דוחים את זה מלהגיע אלינו, או שאנחנו מגשימים את זה בצורה מספקת פחות ממה שיכולנו.
לאחרונה אני עוד יותר מבינה עד כמה יצירת מציאות זה עניין של משחק עם החיים; להביע רצון ואז לאפשר לדברים להגיע; לעשות צעד ולהקשיב להדהוד מהמציאות. זה ה"לרצות ולשחרר" המפורסם. "להיות באי-מאמץ" לא אומר שאנחנו צריכים להיות פאסיביים ורק לחכות כל הזמן שהכול יגיע אלינו ולא לעשות כלום. זה רק אומר לא לדחוף בכוח, ולא לקחת הכל על הגב שלנו.
לפני כמה שנים הבנתי שאני פועלת ככה מול גברים מתוך חוסר בטחון וחוסר אמון – פחד ואמונה ש"אם אני לא אעשה אז זה לא יקרה". את האמונה הזו אני שומעת אצל הרבה אנשים. "אם אני לא אקח את זה על עצמי זה פשוט לא יקרה", "אם אני לא אשלח אלפי קורות חיים איך אמצא עבודה?", "אם אני לא אתאמץ לשכנע איך אמכור?". התפיסה הזו היא פרי של עידן שלם, שבו אכן היינו צריכים ללמוד איך להגשים דברים במציאות דרך עבודה קשה והרבה מאמץ (עידן האדמה). היום אנחנו בעידן של אוויר, שבו אנחנו לומדים איך ליצור מציאות עם הרבה יותר ספייס וקלות.
אז אני מזמינה אתכם לשים סימן שאלה על האמונה הזו – ובכלל על אמונות שמקדשות עשייה ועבודה קשה כדרך היחידה להשיג את מה שאנחנו רוצים. במקום זאת, ממליצה להרפות קצת מהלחץ, ולאפשר לדברים להגיע אליכם בדרכים קלות בהרבה…. נסו ותיהנו 🙂