מכירים את התחושה שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש? השלב הזה שמרגישים כאילו אנחנו נוסעים במסלול שמוביל למקום הלא נכון לנו, אולי אפילו בדרך ללא מוצא. תחושה שהדברים נתקעים, הולכים לאט, עקום, או שפשוט לא כיף לקום בבוקר ולחיות. כשנמצאים במקום כזה, אין ספק שכדאי לעלות על נתיב אחר, אלא שהמונח "לחשב מסלול מחדש" עלול ליצור בלבול ולעצור אותנו מלמצוא את הנתיב הנכון לנו. למה זה בעייתי? ואיך בכל זאת לחשב מסלול מחדש? על כך בפסקאות הקרובות.
המונח "לחשב מסלול מחדש" בעייתי כי הוא נותן תחושה שאנחנו צריכים להיות אקטיביים; להיות אלו שחושבים ומחפשים ומוצאים את התשובות ואת הנתיב. אני מאוד בעד חשיבה ואקטיביות, השאלה מתי. יש פעמים שהאיכויות האלו מפריעות לנו. כשאנחנו רוצים לזהות את הכיוון המתאים לנו – אין צורך לחשב חישובים ולהתאמץ. כל מה שמתבקש מאיתנו הוא להקשיב לווייז שבתוכנו. אנחנו לא הווייז! אנחנו לא אלו שצריכים לחשב את המסלול. יש בתוכנו חלק שעושה את זה כל הזמן ומכוון אותנו, בדיוק כמו ווייז. אלא שאנחנו לרוב עסוקים מדי במיינד ובעשייה שלנו מכדי להקשיב לו.
איך הווייז מדבר אלינו?
באופן אישי הווייז בנייד שלי תמיד על שקט. מספיק לי להסתכל עליו. ואם אני כבר מפעילה קול – הוא מדבר אלי בצרפתית, השפה האהובה עלי 😉 רוצה לומר בזה שהשפה של הקול הפנימי שלנו היא אינדיבידואלית. והרבה פעמים אין באמת קול. יש פשוט ידיעה פנימית; אינטואיציה בלתי מוסברת, שלפעמים אפילו מתנגשת עם ההגיון.
מעבר לידיעה פנימית, יש עוד דרכים בהן ההכוונה הפנימית שלנו מסמנת לנו את הנתיב: משיכה פנימית, סקרנות, רצון עמוק, תשוקה, התלהבות. גם אותם הרבה פעמים לא נצליח להבין עם ההגיון שלנו. לפעמים יש לנו תשוקה לנסוע למקום מסוים, להציע שירות או להתעסק שעות במשהו שלא ברור איך הוא מקדם אותנו לאנשהו. אנחנו לא מבינים איך זה יכניס כסף או מה ייצא לנו מזה ברמה הפרקטית. המיינד יספר לנו שזה "חולמני", "פינוק", "מותרות", "לא קשור לעסק שלי", "מתאים לפנסיה" או שלל קולות מסרסים אחרים.
הרבה פעמים הדברים הלא הגיוניים שאנחנו עושים מובילים אותנו למקומות מאוד טובים. וגם להשגת המטרות שלנו. "התחשק לי פתאום ללכת לבית קפה ההוא ופגשתי שם את אהבת חיי". "התחלתי לכתוב בלוג להנאתי וזה התגלגל לעסק מצליח". "התחלתי לצייר ודברים לגבי החיים שלי התחילו להתבהר". אני שומעת סיפורים מהסוג הזה כל הזמן. בדיעבד קל לנו לראות איך דברים שנמשכנו לעשות הובילו אותנו למקומות הנכונים לנו. אבל בזמן אמת, אנחנו נוטים להתווכח ולא לאפשר לעצמנו לעשות אותם.
המדד כדי לדעת אם עשייה מסוימת נכונה לנו היא ההקשבה לגוף, לרגש ולתחושות הפנימיות. האם המחשבה על לעשות את זה ממלאת אותנו אנרגיה או מעייפת אותנו? האם זה מרחיב או מכווץ אותנו? האם המחשבה על לעשות את זה מעלה בנו שמחה וקלילות? כשאנחנו בנתיב הנכון לנו אנחנו רוב הזמן מלאים בשמחה, דברים הולכים בקלות יותר, ויש לנו תחושה של רוח גבית מאחורינו. וההכוונה הפנימית לנתיב הזה מדברת באותה השפה.
לאיזה מסלול הווייז מכוון אותנו?
מה זה בעצם הנתיב הנכון לנו? לאן הוא מוביל? המסלול הנכון לנו זה נתיב הייעוד שלנו; הנתיב בו אנחנו יכולים לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו (או לפחות אחוזים רבים יותר ממנו); נתיב בו אנחנו חווים הצלחות, סיפוק, אהבה ואושר. זה הנתיב שבו כל מה שאנחנו באמת רוצים מעומק לבנו מתממש (להבדיל ממה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים או אמורים לרצות). זה הנתיב הנשמתי שלנו, שבחרנו לעצמנו מראש לפני שנולדנו.
העניין הוא שהקול הפנימי שלנו, כמו ווייז, מכוון אותנו בכל פעם רק לצעד הבא. הוא יודע מה המסלול ומה היעד הסופי, אבל בכל פעם ההנחיה פשוטה: ימינה, שמאלה או ישר. אנחנו לרוב מקבלים הכוונה רק על איך להתמודד עם הצומת הבאה; עם הפעם הבאה שאנחנו ניצבים בפני בחירה. אבל המיינד אוהב לדעת הכל מראש ורוצה הבטחות לאן זה מוביל. ולכן אנחנו כאמור נוטים להתווכח ולא להקשיב להכוונה הפשוטה הזו.
איך הווייז הפנימי שלנו יודע לחשב לנו את המסלול?
לקול הפנימי שלנו, בדיוק כמו לווייז, יש פרספקטיבה גבוהה ורחבה; הוא רואה הרבה מעבר לצעד הבא; הוא רואה דברים שאנחנו לא רואים; הוא רואה את המקומות בהם נתקל בפקק או מהמורה בדרך, והוא מכוון אותנו לעקוף אותם עד כמה שאפשר – ולנסוע במסלול הכי קצר ומהיר. אבל שוב, ההנחיה לאיך לעשות את זה מגיעה בטפטופים – צעד אחר צעד. כאן אפשר לקרוא יותר על איך הוויז שלנו יודע.
אז מה לעשות כשרוצים לחשב מסלול מחדש?
האמת שלא תמיד צריך לעשות. הרבה פעמים כדאי יותר להיות. לאפשר לעצמנו זמנים של שקט, בהם אנחנו יכולים לשמוע את הווייז הפנימי. לאפשר לעצמנו זמנים של מנוחה (של הראש, לאו דווקא של הגוף. אם כי שינה מספקת חשובה לתהליך). אלו הזמנים בהם הווייז שלנו מעבד את הנתונים החדשים של מה שעשינו לאחרונה מול תנאי השטח המשתנים – עד שהוא מוציא פלט של מסלול חדש.
עוד משהו שחשוב לעשות זה ליישם את ההנחיות הפשוטות. לתת לעצמנו לנוע עם התשוקה והסקרנות, גם כשעוד לא ברור לאן זה מוביל. זה מצריך אומץ, אבל התגמול הוא מיידי. מייד מרגישים שחרור ושמחה כשפועלים מתוך ההקשבה הזו.
ובשביל לעשות את כל זה, דרוש בעיקר להפסיק להתווכח עם עצמנו. להפסיק להפריע לעצמנו. או על דרך החיוב: "לתת לעצמנו לקרות". זה מצריך לזהות את הסיפורים והמעצורים שהמיינד שם לנו, ולהזיז אותם. או פשוט לזוז מהם ולעבר הצעד הבא.
ומה אם עוד לא יודעים מה הצעד הבא או איך להזיז את המחסומים?
אז כדאי לקרוא את הספר שגתבתי 😉 בספר אני מאירה על כל מיני מחסומים שאני פוגשת כמעט אצל כל מי שמחפש את הכיוון או פשוט מתקשה לעשות את צעד הבא. אני לא רק שמה עליהם פנס, אלא נותנת כלים לפרק אותם. בנוסף, אני מסבירה שם יותר על מה זה ייעוד ואיך לזהות אותו, ויש הרבה דוגמאות וכלים פרקטיים שעוזרים לזהות אותו ולאזור אומץ ללכת לעברו. כאן יש עוד פרטים:
לתת לעצמך לקרות | איך להזיז את מה שמפריע לך ולחיות את הייעוד.