איך רעות המציאה את המקצוע שהיא הכי היתה צריכה

איך ידעת לתמחר את זה?

בהתחלה הייתי מאוד מבולבלת לגבי התמחור. אמרתי לעצמי שזה צריך להיות בדאנה, בתרומה. הייתה לי שם שיחה עם הכסף: איך גובים כסף, כמה אני שווה, כמה הזמן הזה שווה. נתתי לה טווח שתבחר מתוכו. מאז עשיתי ייעוץ עסקי ויש לי תמחור ומודל ברור.

איך זה הפך לעסק?

הדבר הזה נרקם תוך כדי תנועה. הבנתי הרבה דברים תוך כדי המפגשים איתה. התחיל להירקם בינינו קשר, ולא ידעתי בדיוק איך לקרוא לזה. כי הייתי קצת החברה שלה, קצת העובדת הסוציאלית שלה, קצת הקואצ'רית שלה, קצת האמא שלה… היה לי נעים האי-הגדרה הזו. יכולתי להיות פשוט אני. פשוט באתי להיות רעות – איתה. 

המשכתי לספר לכולם שזה מה שאני רוצה לעשות. ואז חבר סיפר לי שגיסו אלמן עם 4 ילדים, ושהוא לא מוצא את רגל ימין ורגל שמאל – ושמה שאני מציעה פשוט תפור עליו. היינו נפגשים בפארק לפני שהוא מתחיל את יום העבודה בנגריה שלו, כותבים את כל המשימות שלו ומתחילים לקדם דברים. פשוט עשינו דברים שיעזרו לו להחזיק את החיים. טלפונים, תשלומים, תכנון של ימי הולדת לילדים, ניהול הוצאות והכנסות של העסק. תוך כדי היינו משוחחים על הכאב והמורכבות והכמיהות והפחדים.

יולדת אחת שמעה על מה אני עושה ואמרה שרוצה שאעזור לה. היא סיפרה לי שהיא עוד לא מצאה את הדבר שהיא רוצה לעשות ״כשתהיה גדולה״. היא הייתה באה אלי הביתה עם התינוק שלה, הייתי עוזרת לה איתו ומכינה לה אוכל תוך כדי שיחה על מה היא רוצה לעשות. ותוך כדי שהיינו מקפלות את הכביסה שהביאה. עזרתי לה לראות שהיא פשוט טובה בהרבה דברים. היום יש לה עסק וכיוון ברור. ליוויתי אותה לאורך ההקמה שלו, וזה מרגש אותי לראות שהיא מצאה לה זהות מקצועית מתוך חוסר האמונה שהייתה בה.

את בעצם עושה גם סוג של קואצ'ינג… שזה מדהים בעיני. יש הרבה אנשים שיש להם יכולות כאלו אבל בגלל שאין להם תעודה הם לא מעיזים. את עושה המון דברים, בלי לשים הגדרות על עצמך.

היום זה כבר יותר קל, אבל זה היה חלק מהקושי שלי – לא ידעתי מה להגיד אני. גם לא ידעתי להבין מה אני מביאה לתוך המפגש. היום אני מבינה שאני מביאה אותי. ואני מביאה מפגש. ואני מביאה את כוחות הרצון שלי שהם לפעמים אינסופיים. יש לי הרגשה שאין שום דבר שיכול למנוע ממני לעשות את מה שאני רוצה. באמת אין לי חוויה שמשהו חסום בפני. זו כנראה המתנה שלי. זה משוב שאני מקבלת מאנשים – שכשנמצאים איתי פתאום יש תקווה, שהכול אפשרי. בטח כשאנחנו ביחד. גם כשאני לבד אז יש דברים שנראים לי לא אפשריים, אבל יש משהו ב״ביחד״ שהוא מאוד מרפא ומזין בעיניי. יותר מכל ריפוי אחר.

מה את עושה כשמגיעים אלייך עם דברים שעדיין לא התנסית בהם?

קודם כל, משהו פנימי אומר לי שאפשר. מישהי רצתה לקנות דירה – בחיים לא קניתי דירה, אז חקרתי איתה ביחד. גם מעולם לא עברתי תהליך של טיפולי פוריות. זה לא שאין לי פחדים – יש לי אינספור פחדים! אבל משהו פנימי אומר לי שאם יש לי אותי – ויש לי אותי – אז אני יכולה.

עם אילו פחדים התמודדת בהקמת העסק?

בהתחלה נורא הפחיד אותי שאני מציעה את מה שאני הכי צריכה. פעמים רבות בחיים, היה לי חסר מישהו להתקשר אליו ושיבוא אלי הביתה; מישהו שיהיה גם עם לב וגם עם עשייה. בעצם המצאתי את המקצוע שהכי היה לי חסר שיהיה בעולם. עם הזמן הבנתי שאני לא צריכה להיות מוארת ונטולת מורכבויות רגשיות כדי לעסוק במקצוע שבו אני עוזרת לאחרים – כשם שלא צריך להיות בריא כדי להגיש תרופה. הבנתי שדווקא כי אני כל כך מכירה את הצורך הזה, אני יודעת להגיש את זה כל כך טוב. 

העסק קם במקביל לזה שאני ובנזוגי נפרדנו. אנשים שאלו אותי איך אני יכולה להיות ״ידיים פשוטות״ בסיטואציה הזו. אבל דווקא זה שעשיתי את זה שם את הדברים בפרופרציות הנכונות. בזכות האנשים שאני מלווה, אני לומדת שכולנו מעגל אנושי; אין באמת אחת ש״נותנת״ ושנייה ש״מקבלת״. כשמתקיים מפגש אמיתי הוא לא יכול להשאר חד סיטרי.

הייתי פעם אצל אישה שכשנכנסתי אליה – עוד בדלת הכניסה כבר רציתי לברוח משם. היה לי מאוד קשה עם מה שראיתי; כמעט הלכתי. נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי יש סיבה שאני פה. אמרתי לעצמי: "רעות אם את פה, יימצאו לך הכוחות. את לא צריכה למצוא את הכוחות – הם יגיעו". לא ידעתי מאיפה להתחיל איתה. אמרתי לעצמי: "פשוט תהיי איתה. את פה בשביל מפגש. כל השאר זה רק האמצעי". אחר כך ליוויתי אותה תקופה. אחרי המפגש הראשון איתה יצאתי ממנה ובכיתי באוטו. הרגשתי שאני רוצה לפלטר את זה.

בעקבות זה ועוד מקרה שהיה וגרם לי להתערבב עמוק, הבנתי שאני חייבת תמיכה: מישהו לדבר איתו, להתייעץ איתו, לשתף אותו. אז מצאתי לי סופר-ויז'ן, שמולו אני בעיקר פורקת חלק מהסיפורים שאני פוגשת.

כתבת פעם בפייסבוק שהיה לך מאוד קשה לחשוף את עצמך בהתחלה. מה עזר לך בזה?

עם כל פוסט שאני מפרסמת הלב שלי דופק בטירוף. פעם הייתי נכנסת 70 פעם לראות מה כתבתי. עכשיו אני כבר נכנסת פחות. בהתחלה הייתי כותבת פוסטים כלליים יותר. אבל אז הבנתי שאנשים באים לידיים פשוטות לא כי הם צריכים את ידיים פשוטות – הרי יש אלף סוגי עזרה. זו הייתה הבנה שמה שקורה שם, קורה איתי. אז הבנתי שאני צריכה לספר יותר מי אני. הייתה מישהי שהגיעה אלי ואמרה לי: "רעות – אני רוצה להתגרש , תעזרי לי עם זה”. היא אמרה את זה כי כמה ימים קודם כתבתי פוסט על זה שהתגרשתי ויש לי איזו יוזמה שקשורה לזה (ספר לילדים ומבוגרים שמשפחתם התפרקה), ושאני צריכה תמיכה כספית כדי להוציא את זה לפועל. זה הרגיש לי נורא חשוף אז – ואפילו לא כתבתי הרבה… 

זה מאוד מפחיד לסכן את חשיבותנו העצמית ולהתגלות עם היופי והפדיחות, עם הכמיהה להכרה ואישורים. הבנתי שמפחיד שייראו לך, אבל בעצם רוצים לראות אותך. ככל שאני מסכימה להיות יותר אני, ולהכיר באור שלי, בברכה שלי, בעוצמה שלי – בכל המילים הקצת דביקות והשחוקות האלו – אז זה ככה מגיעים ונפתחים אלי יותר אנשים.

יצרת לעצמך מקצוע שהיום עוד אנשים רוצים לעסוק בו.

בתחילת הדרך נפגשתי עם רונה רענן שפריר, והיא צפתה שיום אחד נהיה רשת של הרבה אנשים, שכמוני, עושים ידיים פשוטות. זה היה נשמע לי מאוד מגלומני, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה את זה. היום אני יודעת שכן, ושהדבר הזה רוצה לגדול. זה ריפוי כל כך נכון בקצב החיים המוטרף ובחברת הבודדים שאנחנו חיים בה. 

בלי שחיפשתי כבר פנו אלי 7 אנשים שאמרו לי שהם רוצים לעשות את זה. כשהראשונה הגיעה אלי אמרתי שאני לא מחפשת עובדים אלא שותפים. מאז מגיעים עוד אנשים – מאוד מיוחדים. זה מרגש אותי וזה גם מבלבל אותי. מתישהו בטח אעשה הכשרה מסודרת. כל אחד יעשה את זה בדרכו, אבל כן יש משהו בהוויה ובעומק של איך שאני רואה ועושה את זה – לפחות כשאני מוסרת את זה. זה עוד ייקח זמן. כרגע אני עדיין בונה את הביטחון בכך שאני יכולה להכשיר אנשים.

יש לך משהו להגיד לסיכום, לאנשים שמחפשים את עצמם?

ב'פוקוסינג' אומרים שכמו כל דבר בטבע, משהו בנו שואף תמיד לריפוי ולצמיחה, ושהידיעה ״מהו הצעד הבא״ כבר מצויה בתוכנו. לעיתים זו ידיעה מודעת, לעיתים בלתי מודעת – אבל היא קיימת. מהרגע שהפסקתי להיות גננת ועד שנולד הרעיון של ידיים פשוטות לקח בערך חצי שנה. לי זה הרגיש כמו נצח. אמרתי לעצמי: "לא תמיד לא תדעי. הדבר יתגלה. אם רק תפסיקי לזוז תזוזה של לחץ ותרפי, משהו יוכל לנבוט ולבקוע". ובכל זאת זה היה לי קשה לשהות באי הידיעה. 

ובקטע הכי פרקטי, אני חושבת שגם אפשר לבקש עזרה. לא צריך ללכת לבד בחושך ולהתבלבל. אחרי שהלכתי לבד בהרבה אזורים חשוכים חיי, אני מבינה שיש ביכולת לבקש עזרה, הרבה עוצמה וכוח.

~~~~

כדי לפרגן לרעות או ליצור איתה קשר:

דף הפייסבוק של ידיים פשוטות
האתר

~~~~

רוצה גם למצוא את העיסוק הבא שלך?

כאן יש קובץ עם שאלות נוספות בסגנון שרעות שאלה את עצמה